פרק תשיעי – הצורך במותרות

I

אולם, האדם הוא לא יצור שכל מטרתו בחיים מסתכמת באכילה, שתייה ומחסה. ברגע שצרכיו החומריים מסופקים, עולים צרכים חדשים בעלי אופי אומנותי. מטרות החיים משתנו בקרב כל אינדיוידואל; וככל שהחברה יותר מתורבתת, כך האינדיוידואליות יותר מפותחת, וכך הצרכים יותר מגוונים.

אפילו כיום אנחנו רואים גברים ונשים שמונעים מעצם צרכים בסיסיים כדי להשיג סיפוק ספציפי, או איזו שהיא הנאה אינטלקטואלית או פיסית. הנוצרים יכולים שלא להסכים עם הרצונות האלו למותרות אבל אלו בדיוק אותן מוצרות ששוברות את המונוטוניות של הקיום והופכות אותו למהנה. האם היה שווה לחיות את החיים, על כל הצער שבהם, אילו לא היה לו לאדם דבר בחיים מלבד העבודה, אפילו לא הנאה אחת בהתאם לטעמו האישי

אילו ברצוננו מהפכה חברתית, זו ללא ספק המטרה הראשונה שלנו לספק לחם לכל; להמיר את החברה המזעזעת הזו שבה ניתן לראות כל יום עובדים ללא קץ שמחפשים מעסיק שינצל אותם; נשים וילדים מסתובבים חסרי מחסה בלילות; משפחות שלמות שאין להן אפילו לחם למחייתן; גברים, נשים וטף שגוועים ברעב או בקור הרחוב. המטר הראשונה היא לשים סוף לכל העוולות האלו, זו הסיבה שאנחנו מתקוממים.

אבל אנחנו מצפים יותר מהמהפכה. זה בולט בעיננו שהעובד שנאבק קשות כדי להבטיח את מחייתו הדלה, נמנעים ממנו ההנאות הגבוהות של החיים, ההנאות הגבוהות ביותר שהאדם מסוגל להשיג, הנאת המדע, ובמיוחד התגלית המדעית; הנאת האומנות, במיוחד היצירה האומנותית. על המהפכה להבטיח לחם לכל, בשביל להשיג את אותן הנאות שהיום שומרות למטי מעט; בשביל להעניק פנאי ואת היכולת לפתח את היכולות השכליות. לאחר שהלחם הובטח, פנאי הוא המטרה העליונה.

אין ספק שבחברה שלנו, בה מאות ואלפי אנשים חסרים את צורכי הקיום, אלפי אנשים שאין להם לחם, פחם, בגדים ומחסה, בחברה הזאת אין ספק שמותרות הן פשע; לספק את מותרות הבורגנות בעוד ילדי העובדים מחוסרי לחם! אבל בחברה בה כל אחד יוכל לאכול כאוות נפשות, הצרכים שאנחנו מחשיבים היום מותרות יחשבו צרכים בסיסיים. ומאחר ובני-האדם לא צריכים ולא יכולים להידמות זה לזה (המיגוון של הטעמים והצרכים הוא אחד הסימנים של הקידמה האנושית), תמיד יהיו, וזה רצוי שתמיד יהיו, גברים ונשים שהרצונות שלהם יותר מפותחים בתחום מסויים מאלו של אנשים רגילים

לא כולם צריכים טלסקופ, מאחר ואפילו אם הלמידה היא אוניברסלית, יש כלאו שמעדיים להסתכל על דקויות הקיום מבעד למיקרוסקופ, על פני ללמוד את רזי גרמי השמיים. יש אלו המעדיפים פסלים, ואחרים תמונות. ייתכן ולאינדיוידואל מסויים תהיה העדפה לפסנתר, ולאחר לאקורדיון. הטעם הספציפי שונה בין אדם לאדם, אבל הצורך לאומנות קיים בכולם. בחברה הקפיטליסטית העלובה שקיימת היום, לאדם אין תקווה למלא את הצורך שלו באומנות אלמלא הוא היורש להון רב, או אילו כתוצאה מעבודה רבה הוא הצליח לרכוש לעצמו מקצוע מכובד. ועדיין הוא נוצר בליבו את התקווה לספק את אותם צרכים אומנותיים ביום מן הימים, ומהסיבה הזאת הוא ניגש אל האידיאל הקומוניסטי בספק וטוען שהחברות הקומוניסטיות מתייחסות אל הקיום הפיסי של החברים בהן כמטרה היחידה.—"ייתכן ובמרכזי החלוקה הקומוניסטים שלכם יהיה לחם לכל", הוא אומר לנו, " אבל לא תהיינה שם תמונות יפות, מכשירים אופטיים, ריהוט יוקרתי, תכשיטים אומנותיים – בקצרה, כל אותם הדברים שמספקים את מגוון הטעמים האנושי.  ובדרך הזאת אתם מדכאים את היכולת להשיג כל דבר שהוא מעבר ללחם ולבשר שהקומונה יכולה לספק לכל, והפשתן האפור שהגברות של הקומונה תלבשנה".

אלו טיעוני הנגד שעל החברה הקומוניסטית לשקול, ואלו הטיעונים שלא שקלו מקימי החברה האמריקאית. הם האמינו שאילו הקהילה תוכל לספק לכל חבריה לבוש, אולם אירועים לשמוע בו מוסיקה ולהציג בו הצגה מפעם לפעם, זה יספיק. הם שכחו שתחושת האומנות קיים באיכר, בפועל ובאיש העיר, ואפילו אם היא שונה ממקום למקום ומתרבות לתרבות, היא עצם קיומה זהה אצל כולם. לשווא הקהילה ספקה את כל צרכי החיים, לשווא היא דכאה את כל החינוך שנוטה לפתח אינדיוידואליות, לשווא היא בטלה את כל הלימודים של הכתבים שאינם התנ"ך. הטעמים האישיים התפרצו לכל עבר וגרמו למהומה רבה; םרצו מחלוקות כאשר אנשים הציעו לקנות פסנתר או מיכשור מדעי; וכך באו לקיצם מאפייני הקדמה. החברה יכלה להתקיים רק כל עוד היא בטלה את כל הרגשות האינדיוידואלים, כל המגמות האומנותיות, את כל הקדמה.
האם זה יהיה הכיוון בו תצעד הקומונה האנרכיסטית? בבירור לא, אם היא מבינה שמעבר לסיפוק הצרכים החומריים של חבריה, עליה לספק גם את כל הצרכים של התודעה האנושית.

II
אנחנו מודים בכנות כי כשאנחנו חושבים על תהום הנשייה של העוני והסבל שמקיף אותנו, כשאנחנו שומעים את הבכי הנוגע ללב של העובד שמתחנן לעבודה, מגעיל אותנו לנסות לענות על השאלה ששואלים אותנו: "בחברה הזאת שלכם, שבה לכולם יש אוכל, איך תספקו את התעוות של אינדיוידואלים מסויימים לחרסינה יוקרתית או משי?".

זה מפתה אותנו לענות: בואו קודם נפתור את הרעב ונוודה שלכולם יהיה לחם, ורק לאחר-מכן נטפל בחרסינה ובמשי.

אולם, מאחר ואנחנו מוכרחים להכיר בכך שלאדם יש צרכים אחרים מלבד המזון, ושהחוזק של האנרכיה הוא בדיוק בכך שהיא מכירה בכל המאפיינים האנושיים והתשוקות האנושיות, ולא מתעלמת מאף אחד מהם, עליו אם-כך להסביר את האופן שבו נספק את הצרכים האינטלקטואלים והאומנותיים של כולם.

כך הזכרנו שעל-ידי לעבוד חמש או ארבע שעות ביום עד לגיל ארבעים וחמש או חמישים, האדם יכול לספק את כל שדרשו בשביל רמת חיים נוחה לחברה.

אבל, העבודה של העובדים בחברה שלנו לא מורכבת מכמה עשרות ימי עבודה של חמש שעות בשבוע; אלו ימי עבודה של לפחות 10 שעות במשך 300 ימים בשבוע, והסדר זה נמשך כל חיי העובד. וכמובן, שכשהאדם נהיה רק עוד חלק במכונה, הבריאות שלו במהירות נהרסת, וכך גם כוח החשיבה שלו; אבל אם יש לו את היכולת להחליף בין עיסוקים שונים, ובמיוחד להחליף בין עבודה פיסית לאינטלקטואלית, הוא יכול לעבוד, מבלי להתעייף, במשך 10 או אפילו 12 שעות ביום. על-כן, האדם אשר עבר ארבע או חמש שעות בעבודה הפיסית אשר דרושה כדי להבטיח קיום הוגן לכל, יוכל לעבוד עוד חמש או שש שעות על-פי רצונו. בחמש או שש השעות האלו, בתנאי שהוא יבוא בקשר עם אחרים אשר מעוניינים באותם הדברים, הוא יוכל להבטיח לעצמי את כל מוצרי היוקרה בהם יחפוץ.

האדם ראשית יפתור את עצמו מהחובה שהוא חב לחברה כחבר שווה בה, לעבוד בשדה, במפעל וכדומה. לאחר מכן הוא יוכל לקחת חלק, בחצי השני של יומו, של השבוע או של השנה, בסיפוק הצרכים האומנותיים והמדעיים שלו, או בפיתוח תחביביו.

אלפי אגודות יצוצו מכל עבר לענות על כל טעם והעדפה שרק יכולים להתקיים.

חלק, בטח ישתמשו בשעות הפנאי שלהם לספרות. הם יצרו קבוצות של סופרים, מלחינים, מדפיסים, אשר כולם חפצים באותה המטרה – הפצת האות הכתובה, הפצת הרעיונות והסיפורים אשר משמעותיים בשבילם.

בימנו אנו, הסופר יודע שיש בהמת עבודה, העובד, שבתמורה לכמה שילינגים ביום, ידפיס את הספרים שלו; אבל לסופר לא ממש אכפת לדעת איך נראה מכבש הדפוס. אם מרכיב האותיות סובל מהרעלת עופרת, ואם הילד שלו מת מאנמיה, האין הרי עניים אומללים אחרים שיחליפו אותם?

אבל כשלא יהיו יותר אנשים אשר משועבדים בתמורה לכמה שילינגים ביום מחמת הרעב, כשאלו שמנוצלים בעבודתם היום יהיו משכילים ויהיו להם את הרעיונות של עצמם להדפיס בשחור על גבי לבן, אז על הסופרים והמדענים יהיה להתאגד בכוחות עצמם עם המדפיסים, כדי להפיץ את רעיונותיהם בעולם.

כל עוד האנשים מחשיבים את עבודת הכפיים לסימן של נחיתות, זה יראה מדהים בעיניהם לראות סופר שמרכיב את מכבש הדפוס של עצמו, הרי לבטח יש לו עיסוקים עדיפים. אבל כשתעלם הסטיגמה שמקושרת לעבודת הכפיים, לאחר שהעובדים ישוחררו, כאשר על כולם יהיה לעבוד פיסית, מאחר ולא יהיה אף-אחד אחר אשר יעשה את זה למענם, אז ילמדו הסופרים והמעריצים שלהם את אומנות ההדפסה; הם ילמדו את ההנאה שבהתאגדות של כל מעריצי הדפוס, שבהרכבת המכבש, בעיצוב העמודים, בהוצאה של הספר בצורתו הבתולית והטהורה מהמכבש. המכונות היפייפיות האלו, שהיום הן מכשירי עיוניים לילד שמוכרח לעבוד בהן מזריחה ועד שקיעה, יהפכו למקורות הנאה עבור אלו מאיתנו שרוצים להפיץ את המחשבות של הסופרים האהובים עליהם.

האם הספרות תפסיד בגלל זה? האם המשורר יהיה פחות משורר בגלל שעבד מחוץ לבית או עזר בשכפול העבודות שלו? האם הסופר יאבד מהבנתו את הטבע האנושי בגלל שהוא עבד עם אנשים אחרים ביער או במפעל, בהקמת מסילות רכבת או סלילת כביש? האם יכולות להיות כמה תשובות לשאלה הזו?

ייתכן ויהיו ספרים פחות עבי כרס בעקבות זה; אבל, יאמר בהם יותר בפחות עמודים. ייתכן ויפורסמו פחות דברים בגלל זה; אבל החומר שיפורסם יודפס בתשומת לב רבה יותר, והקוראים יעריכו אותו יותר. הספרים יופצו לקהל קוראים רב יותר, שמשכילים יותר ויכולים לשפוט את הכתוב באופן מוצלח יותר.

מעבר לזה, אומנות ההדפסה לא התפתחה רבות מאז גוטנברג, היא עדיין בחיתוליה. לוקח שעתיים להרכיב את הדפוס של עמוד שלוקח עשר דקות לכתוב אותו, אבל מחפשים שיטות חדשות להכפלת הספר.

הו, כמה חבל שלא כל סופר נדרש לקחת חלק בהדפסת היצירות שלו! איזו התקדמות הייתה חווה מהפכת הדפוס אם זה היה המצב! זה מגוחך שאנחנו עדיין משתמשים באותיות הנעות על משטחי הדפסה, כמו במאה ה-17.

III

האם זה חלום לחשוב שבחברה שבה כולם נהיו יצרניים, כולם קבלו את החינוך המתאים שמאפשר להם להעריך ולייצר מדע ואומנות, ולכולם יש את הפנאי הדרוש לעשות זאת, האנשים יחברו יחדיו לפרסום היצירות שהם בוחרים בהן, כשכל אחד תורם עבודה פיסית כפי יכולתו? כבר היום יש מאות אגודות ספרותיות, מדעיות ובעשרות תחומים אחרים; ואלו הם סך הכל קבוצות חופשיות של אנשים שמעוניינים בתחום למידה מסויים, ומתאגדים לצורך פרסום עבודותיהם בתחום זה. הסופרים שכותבים לכתבי העת האלו לא מקבלים תשלום, כתבי העת לא למכירה, הם נשלחים בחינם לכל קצות העולם, לאגודות אחרות, כדי לעודד את הלמידה של תחומים אלו. חלק מהכותבים מפרסמים מאמרים קצרים, באורך של עמוד או שניים, שכוללים אך ורק הערות שיש להם על נושא מסויים, ואחרים מפרסמים את התוצאות של מפעל חייהם. זה לא משנה, כי הם מתאגדים ביחד כדי לפרסם תוצר משותף.

זה נכון שהאגודות המדעיות האלו, כמו הסופרים הפרטיים, הולכות אל בית הדפוס על-מנת להדפיס את עבודותיהן. בימנו אנו, אלו ששייכים לאגודות המדעיות שונאים את עבודת הכפיים; שאכן נעשית בתנאים קשים ביותר; אבל חברה שתעניק לכל חבריה חינוך פילוסופי ומדעי תדע לארגן את עבודת הכפיים באופן שיהיה לגאוות המין האנושי. האגודות המדעיות שלה תהיינה אגודות של חוקרים, אוהבי מדע ועובדים – שכולם יודעים עבודת כפיים ומעוניינים במדע.

אם למשל ישנה אגודה שמתעניינת בחקר הגיאולוגיה, כולם יתרמו לחקר שכבות כדור-הארץ; כל חבר יקח חלק בתורו במחקר, ועשרת-אלפים אחרים יצפו. כך יעשה יותר בשנה אחת ביחס למה שאנחנו עושים היום בעשרים שנים. וכשהעבודות של החוקרים תתפרסמנה, עשרת-אלפים אנשים יציירו את המפות, יחרטו את ההדפסים המתאימים, וידפיסו את הספרים. כל זה יעשה בשמחה בזמן הפנוי של האנשים, בקיץ יצאו לחקירות, ובחורף יעבדו במשרד. וכשהעבודות שלהם תתפרסמנה, הם יגלו כי בניגוד להיום, זמן בו קוראים אותן רק כמה מאות אנשים, יקראו אותן עשרות אלפי אנשים שמתעניינים בעבודה המשותפת שלהם.

זה הכיוון שבו דברים הולכים אליו אפילו היום. כשאנגליה הרגישה את הצורך ליצור מילון מלא של השפה האנגלית, לא חיכו לאדם מסויים שייצור אותו. פנו למתנדבים, ואלף אנשים הציעו את שירותיהם, באופן ספונטני וללא תמורה. כך בוצעה עבודה בכמה שנים בודדות, שאדם אחד לא היה יכול לבצע במשך כל חייו. אותם שינויים, מעבר לשיתוף פעולה מרצון הדדי, מתרחשים בכל תחומי החיים. אנחנו מפספסים עיקרון בסיסי במין ה אנושי אם אנחנו לא מכירים בהתפרצות הזו של שיתוף הפעולה, של העזרה ההדדית, שבהדרגה מחליפה את העבודה העצמאית.

על-מנת שמילון שכזה באמת יהווה עבודה קולקטיבית, נדרש שמספר רב של סופרים מתנדבים, מדפיסים וקוראים יעבדו יחדיו בשיתוף; אבל דר שכזה כבר נעשה בספרות הסוציאליסטית, שמציעה לנו דוגמא לעבודת כפיים ועבודה אינטלקטואלית שמשולבות יחדיו. זה קורה בעיתונים הסוציאליסטים שלנו שסופר סוציאליסט ירכיב את התבנית במכבש שבו ידפיסו את ספריו. אכן, אלו מקרים נדירים, אבל הם מראים את ההתפתחות שהחברה שלנו עתידה לעבור.

אלו מקרים שמראים את הדרך לחירות. בעתיד, כשלאדם יהיה מה-שהוא משמעותי לומר, מה שהוא שמקדים את זמנו ואת המאה שבה הוא חי, הוא לא ילך להוצאה לדפוס על-מנת לחפש משקיע שיש לו את ההון הדרוש. הוא יחפש משתפי-פעולה בקרב אלו שמכירים את מלאכת ההדפסה ותומכים ברעיון החדש שלו. ביחד אם יפרסמו את הספר או היומן.

הסיפורת והעיתונות יחדלו להיות אופן להרווחת כסף על חשבון אחרים. האם יש אפילו אדם אחד שמכיר את מלאכת הספרות והעיתונאות על בוריהן, ולא רוצה לשחרר את הספרות מאלו שמשתמשים בה על מנת לנצל אחרים למען בצע הכסף, ומרדדים את המספרים של הספרים על מנת להרוויח הון עתק?

המדע והאומנות הכתובה יתפסו את מקומם הראוי בהתפתחות האנושית, אף ורק כאשר הם ישתחררו מכבלי המסחר, והם יפותחו אך ורק בידי אלו שאוהבים אותם, ולמען אלו שאוהבים אותם.

IV

על הספרות, המדע והאומנות להיווצר בידי אנשים חופשיים. רק בתנאי שזה יקרה הם יצליחו להשתחרר מהדיכוי של המדינה, ההון והבינוניות הבורגנית שמעכבת אותם.

כיצד יכול המדען של היום לחקור את מושא נפשו? האם הוא יפנה לעזרת המדינה, שיכולה לעזור רק למדען אחד מבין מאה, ולא מוכנה לעזור לאלו שלא הולכים בתלם? הבה נזכור כיד האקדמיה של צרפת צינזרה את דרווין, כיצד האקדמיה של סנט פטרסבורג התייחסה אל מנדל בבוז, את האופן שבו האגודה המלכותית של לונדון סרבה לפרסם את הממצאים של ג'ול, וקבעה שהמקבילה המכנית לחום שהוא גילה היא "לא מדעית".[1]

זו היא הסיבה שכל החוקרים שהגיעו לידי תגליות מהפכניות במדע, גילו אותן מחוץ לכותלי האקדמיה והאוניברסיטה; תגליות אלו בוצעו או בידי אנשים שעשירים מספיק על-מנת להיות עצמאיים, כמו קרווין או לייל, או בידי אנשים שעבדו בסיכון בריאותם, מאחר והם עבדו בעוני ובתנאים מחפירים, למרות שלא הייתה להם המעבדה והציוד הנדרש על-מנת להמשיך במחקריהם, ולמרות זאת הם המשיכו, ולרוב מתו לפני שסיימו את מחקרם. ישנם אין-ספור חוקרים שכאלו.

ואחרי הכל, העזרה של המדינה למדע כל-כך גרועה, שהמדע תמיד שאף לשחרר את עצמו ממנה. זו היא הסיבה שיש אלפי אגודות מדעיות שמתארגנות בידי מתנדבים בכל רחבי אירופה ואמריקה, — חלקן התפתחו לרמה כזאת שהמשאבים של אותן האגודות עולות על אלו של מדינות; האגודה הזיאולוגית של לונדון לדוגמא עשירה יותר ממוסדות מדיניים רבים, וכל ההכנסות שלה מגיעות מתרומות.

היא לא קונה את אלפי החיות שמאכלסות את הגנים שלה: הן נשלחות בידי אגודות ואספנים מרחבי העולם כולו. האגודה הזיאולוגית של בומביי תשלח אליה פיל כמתנה; בפעם אחרת היפופוטם או קרנף מוצע בידי חוקרי-טבע מצריים.

והמתנות המופלאות האלו מגיעות מדי יום ביום מכל קצות העולם – ציפורים, זוחלים, אוספים של חרקים ועוד דברים רבים אחרים. המתנות האלו כוללות פעמים רבות בעלי-חיים שלא היו יכולים להירכש בתמורה לכל ההון שבעולם; על-כן, מטייל שלכד חיה בסיכון חיו, ועכשיו אוהב אותה כמו שהיה אוהב ילד, ייתן אותה לאגודה מאחד והוא יודע שיטפלו בה שם. עלות הכניסה לגנים שלה מספיקה על-מנת לממן את המוסד העצום הזה.

הבעיה באגודה הזאולוגית של לונדון, ובאגודות אחרות, זה שאי-אפשר לשלם את דמי החברות בה באמצעות עבודה: עובדי גני-החיות ושאר העובדים של האגודים לא נחשבים לחברי האגודה, בעוד בעלי-הון שחברים בה רק כדי להשוויץ בכרטיס החברות שלהם ולא תורמים לה דבר מלבד כסף כן. במילים אחרות, היא צריך שיתוף פעולה, מושלם יותר.

אפשר לומר בדיוק את אותו הדבר שאמרנו על המדע בקשר להמצאות. מי הוא הממציא שלא חווה את הסבל שכרוך בהמצאת המצאות? לילות ללא שינה, משפחות שאין אוכל בביתן, הצורך בדוחק בכלים ובחומרים לניסויים מדעיים, זו ההיסטוריה של כמעט כל אלו שהעשירו את התעשייה בהמצאות שהן הגאווה האמיתית של הציויליזציה.

אבל מה עלינו לעשות כנגד דבר שכבר כולם מסכימים שגרוע? ניסינו להשתמש בפטנטים, וכולם יודעים מה התוצאות. הממציא מוכר את הפטנט שלו בתמורה לכמה שילינגים בודדים, ובעל ההון שרכש את הפטנט מתעשר באמצעותו. מלבד זה, הפטנט מבודד את הממציא. הוא מוכרח לשמור את המצאותיו בסוד, וכך הן נכשלות; בעוד ההצעה הפשוטה ביותר, שמגיעה מאדם שלא מקובע בגלל עבודה קבועה עם החומר, יכולה להצית בלב הממציא יצירתיות שתהפוך את ההמצאה לפרקטית. כמו כל השליטה המדינית, הפטנט מעקב את התקדמות התעשייה. מאחר ולא ניתן לחוקק חוקים על המחשבה, הפטנטים הם עוולה עצומה בתיאוריה, ובמעשה הם מהווים את אחד המכשולים הגדולים ביותר להתפתחות המהירה של ההמצאות והתעשייה.

הדבר שדרוש כדי לקדם את רוח ההמצאה הוא קודם כל וראשית הכל ההתעוררות של המחשבה, העזות של הדמיון, שכל מערכת החינוך שלנו מנסים להרדים; מה שדרוש זו ההרחבה של החינוך המדעי, שיגדיל את מספר הממציאים בעשרות מונים; מה שדרוש זה שהאנושות תיקח צעד קדימה, מאחר וזו ההתלהבות, התקווה לעשות טוב, שהעניקה השראה לכל הממציאים הגדולים. רק המהפכה החברתית לבדה יכולה לתת את הדחף הזה למחשבה, את העזות הזאת, את הידע, את הרצון לעבוד למען הכלל.

ואז יהיו לנו מוסדות נרחבים שפועלים על כוח המנוע עם כלים מכל הסוגים, מעבדות תעשייתיות שפתוחות לכל, בהן אנשים יוכלו לנסות להגשים את החלומות שלהם, לאחר שרכשו את ההשכלה הנאותה הדרושה לכך; שם הם יוכלו להשתמש בשעות הפנאים שלהם; שם יעשו את הניסויים שלהם; שם הם ימצאו חברים, שמומחים תחומים מדעיים אחרים, שבאו לפתור בעיה מסובכת, ולכן יכולים להעשיר זה את זה בחוויות ההדדיות שלהם, וכך תבואנה הבעיות על פתרונן. ושוב, זה לא חלום. סלוואנוי גורודוק מפטרסבורג, הגשים את זה חלקית בקשר לעניינים טכניים. זה מפעל שיש בו כלים רבים והוא פתוח לכלל; כלים וכוח המנוע מסופקים בחינם, רק מתכת ועץ עולים כסף, והם נמכרים במחיר ייצור. למרבה הצער, העובדים יכולים ללכת לשם רק לאחר יום עבודה של עשר שעות כשהם כבר עייפים. ומעבר לכך, הם מסתירים את ההמצאות שלהם זה מזה, מאחר והפטנטים של המדינה והקפיטליזם מעקבים אותם, העונש של האנושות, המחסום האחרון בפני הקדמה האנושית.

V

ומה בנוגע לאומנות? מכל הצדדים אנחנו שומעים טענות על ההידרדרות של האומנות. ואכן, אנחנו הרבה מאחורי האומנים הגדולים של הרנסנס. הכישרון הטכני של האומנות השתפר פלאים; אלפי אומנים מחוננים עם כישרון ספציפי מציפים את עולם האומנות, ועדיין נראה שהאומנות ברחה מהתרבות! הכישרון הטכני מתקדם, אבל ההשראה כבר לא נפוצה כפי שהייתה בעבר.

ואכן, מאיפה מגיעה ההשראה? ההשראה יכולה להגיע אך ורק מרעיון דגול. האומנות באופן אידיאלי היא מילה נרדפת ליצירה, עליה להסתכל קדימה; אבל מלבד מספר מקרים נדירים, האומן המקצועי מחוסר את החינוך הראוי כדי להיות חשוף לרעיונות חדשים.

מעבר לכך, ההשראה לא יכולה להגיע מספרים; היא חייבת להגיע מהחיים עצמם, והחברה הנוכחית לא יכולה לעורר אותה.

רפאל ומורילייו ציירו בזמן שבו החיפוש אחר אידיאל חדש התאים את עצמו למסורות הדתיות הישנות. הם ציירו במטרה לקשט כנסיות גדולות שייצגו את העבודה החרוצה של מספר דורות. הבסיליקה בעלת האלמנט המסתורי, ההודר וההדר שלה, מקושרת לחיי העיר באופן שיכול לעורר השראה באומן. הוא צייר למען רגע המוני; הוא דיבר עם תושבי העיר, וכתוצאה מכך הוא קיבל השראה; הוא פנה אל המוני העם באמצעות הציור על עמודי התווך, התיקרה והדלתות החרוטות. ובימנו, הכבוד הגדול ביותר שאומן יכול לצפות לו הוא לראות את הקנבס שלו, ממוסגר בעץ, תלוי במוזיאון, סוג של היכל הסקרנות, בו ניתן לראות את הציורים של מוריליו ואת הפסלים היוונים העתיקים. הוא, מסכנים הפסלים היוונים העתיקים, שחיו באקרופוליס בערים שלהם, ועכשיו כלואים מתחת לבד אדום בלובר!

כאשר פסל יווני פיסל בשיש, הוא הטביע בו את הרוח והלב של העיר. כל התשוקות שלה, כל המסורות המפוארות שלה, הגיחו לעולם החיים באמצעות עבודתו. אבל בימנו, העיר המאוחדת כבר לא קיימת; אין יותר אחדות רעיונות. העיר הפכה לאוסף אקראי של אנשים, שלא מכירים האחד את השנים, שאין להם אינטרס משותף, מלבד הרצון ההדדי להתעשר זה על חשבון השני. אין יותר תרבות משותפת… איזו תרבות משותפת יכולה להיות לבעל-ההון הבין-לאומי ולעובד העני? אין להם דבר במשותף! רק כאשר ערים וטריטוריות תחדשנה את החיים ההרמוניים שלהן, תוכל האומנות לשאוב השראה מרעיונות משותפים. ואז הארכיטקט יבנה את פלאי העיר, ששוב לא יהיו מקדשים, בתי-כלא או מבצרים; רק אז הצייר, הפסל, הסתט, יקשטו את הקנבסים שלהם, הפסלים שלהם והעיטורים שלהם; הם יזכו להשראה ממקור בלתי נדלה, שהוא הצעידה המשותפת לעבר העתיד.

אבל עד אז האומנות תקפא על שמריה. הציירים הטובים ביותר של ימינו מציירים את הטבע, הכפרים, העמקים, הים וסכנותיו, ההרים ועושרם. אבל כיצד מסוכל הצייר להביע את השירה שבעבודה בשדות אם הוא רק חשב עליה, דמיין אותה, אם הוא מעולם לא לקח בה חלק? אם הוא מכיר אותה רק כתייר שעבר במקום, כציפור שעפה מעל הארץ במסעותיה ונדודיה? אם בצעירותו, הוא לא לקח חלק בעדירת השדות בהנץ החמה, אם הוא לא לקח מגל בידו ושמח בקצירת הדשא, אם הוא לא האזין לשירה הצוהלת של נערות צעירות שממלאות את האוויר בקולן? אהבת הארץ ושגדל עליה לא נרכשת באמצעות ציור במברשת—אלא אך ורק בעבודה בה; ואם לא אוהבים אותה, איך אפשר לצייר אותה? וזו היא הסיבה שכל הציירים הטובים ביותר עדיין לא יצרו את היצירות המושלמות בתחום זה, יצירות שלא מייצגות את החיים, שכמעט תמיד הן אך ורק סנטמנטליות. אין בהן עוצמה.

אתה מוכרח לחזות בשקיעה בצאתך מהעבודה. אתה מוכרח להיות כפרי בין כפרים כדי לנצור את ההדר שבכך בעינייך. עלייך להיות בלב הים עם דייגים אחרים בכל שעות היום והליל, לדוג בעצמך, להיאבק בגלים וכנגד הסערה, ולאחר יום עבודה קשה ליהנות מרשת מלאה דגים, או להתאכזב מאחת ריקה, כדי להבין את השירה שבדיג. אתה מוכח לבלות זמן במפעל, להכיר את העייפות והשמחה שבעבודה יוצרת, לצקת מתכות באורו הבוהק של הכבשן, להרגיש את חיות המכונה, להבין את הכוח שהאדם מבטא ביצירתו, ורק אז תוכל לבטאה ביצירתך. עלייך למעשה להכיר את הרגשות העממיים כדי לייצגם. ומלבד זה, היצירות של אומני העתיד לא תועמדנה למכירה. הן תהיינה חלק הכרחי מהחברה שלנו. האומנות תשפיע את ההשפעה המיטיבה שלה על כולם. על הלב ועל התודעה.

כפי שהוכיחו רוסקין והמשורר הסוציאליסט הדגול מוריס, כדי שהאומנות תתפתח, עליה להיות קשורה לתעשייה באלפי קשרים שונים, ולהתערבב עימה. עלינו ליצור חברה שבה כל הדברים שמקיפים את האדם, ברחוב, בעבודה, בשטחים הציבוריים ובבתים, יהיו יצירות אומנות מרהיבות.

אבל זה יוכל להתממש רק בחברה שבה כולם חיים חיי נוחות והנאה. אז נראה קמות אגודות אומנות, שבהן לכולם יש מקום ליצור את האומנות שלהם; האומנות לא יכולה להיווצר כתוצאה מפעולות טכניות בלבד. אגודות האומנות האלו תייצרנה יצירות אומנות במטרה לקשט את הרחובות והבתים של החברים בהן, כפי שעשתה אגודת האומנות באדינברו כאשר קישטו את הקירות של בית החולים שנבנה לעניים בעיר.

צייר או פסל שייצר יצירת אומנות מרגשות אישיים יציע אותה לאישה שהוא אוהב, או לחבר. הוא ייצר אותה בשביל האהבה, האם היצירה שלו ההשראה אליה היא אהבה, תהיה נחותה בדבר מה ליצירות האומנות של ימנו שחסרות כל מסר, ונמכרות למרבה במחיר?

אותו הדבר יעשה בנוגע לכל הצרכים שהם לא הכרחיים לחיים. זה שברצונו פסנתר יצטרך לאגודת מייצר הכלים המוסיקלים. ובכך שהוא יעמול באגודה זו בחלק הפנוי של יומו, במהרה יהיה ברשותו הפסנתר שהוא רוצה. אם לאדם יש תשוקה למחקר האסטרונומי, הוא יצטרך לאגודת האסטרונומים, ויעזור להם במחקר שלהם, בחישובים, תצפיות, והוא ישיג כך את הטלסקופ המבוקש באמצעות עבודה באגודה הרלוונטית, בין זו אגודת הבנאים, האסטרונומים, הנפחים. בכל המקרים האלו, הכלים יווצרו עם אספקט אומנותי.

בקצרה, חמש או שבע השעות ביום שתהינה פנויות לכל אחד מאיתנו לאחר שייצרנו את כל שדרוש בשביל חיים הוגנים, תספקנה לייצור של כל המותרות שרק נרצה. אלפי אגודות תיווצרנה כדי לספק את המותרות האנושיות. הדברים שהיום הם הפריווילגיה של מיעוט קטן, יהפוך לנחלת הכלל, נגיש לכל. המותרות תפסקנה להיות אות הגאווה של הבורגנות, ותהפוכנה להיות ביטוי אומנותי.

כולם יהיו שמחים יותר בזכות זה. העבודה הקולקטיבית תבוצע בשמחה כדי להשיג מטרה ספציפית, ספר, יצירת אומנות או פריט מותרות, ולכלם יהיה האינטרס לקחת בה חלק, כדי להירגע ולהפוך את החיים לנעימים יותר.

בכך שאנחנו עומלים כדי לבטל את ההפרדה בין האדון לעבד, אנחנו עומלים לטובת שניהם, לטובת השמחה האנושית.

 

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s