פרק שמיני – דרכים ואמצעים

פרק 8 – דרכים ואמצעים

אם חברה, עיר או אזור, יבטיחו את צרכי הקיום לתושביהם (ואנחנו עוד נראה באיזה אופן אפשר להחשיב מותרות כצרכים), אותה חברה תהיה מוכרחה להשתלט על הדברים ההכרחיים לייצור; כלומר – אדמות, מכשור, מפעלים, אמצעי תחבורה וכדומה. ההון שבידיים פרטיות יופקע ויוחזר לקהילה.

הנזק הגדול שנעשה בידי החברה הבורגנית, כפי שכבר אמרנו, הוא לא רק שהבורגנים תופסים חלק נכבד מהרווחים של כל מיזם תעשייתי ומסחרי, מה שמאפשר להם לחיות מבלי לעבוד, אלא גם שכל התעשייה הולכת לכיוון הלא נכון, מאחר והיא מתקיימת לא במטרה להבטיח חיים מוצלחים ורווחה לכל. זו הסיבה שאנחנו נגד החברה הבורגנית.

מעבר-לכך, זה לא אפשרי לייצר לצורך מסחר לטובת הכלל. לרצות שזה יקרה זה לצפות מהקפיטליסט שילך מעל ומעבר וימלא חובות שהוא לא יכול למלא, ויחדל להיות מה שהוא – ייצרן פרטי שאכפת לו רק מלהתעשר. הארגון הקפיטליסטי, שמבוסס על האינטרס האישי של כל סוחר אינדיוידואלי, נתן לחברה את כל מה שהוא יכול – הוא העלה את הפרודוקטיביות של העבודה. הקפיטליסט, שמרוויח מהמהפכה שהתחוללה בתעשייה כתוצאה מהקיטור, מההתפתחויות הפתאומיות בכימיה ובמכשור, ובידי המצאות אחרות של המאה שלנו, מנסה גם הוא מחמת האינטרס הפרטי שלו, לקדם את תפוקת העבודה, ובמובן מסויים, הוא הצליח. אבל לצפות ממנו לכל דבר נוסף זה לא הגיוני. לדוגמא, לצפות ממנו להשתמש בתפוקת העבודה העצומה לטובת החברה ככלל, זה לצפות ממנו להיות פילנתרופ ותורם, ועסק קפיטליסטי לא יכול להיות מבוסס על צדקה.

מה שנותר לחברה לעשות זה להרחיב את הייצור הנרחב, שנכון להיות מוגבל לתעשיות מסוימות, וליישם אותו לטובת הכלל. אבל, זו עובדה נראית לעין שכדי להבטיח רווחה וחיים בכבוד לכל, על החברה להשתלט מחדש על כל אמצעי-הייצור.

הכלכלנים אוהבים להזכיר לנו קבוצות עובדים ספציפיות שיחסית חיות חיים נוחים. תמיד מזכירים את אותן הקבוצות בגאווה. אבל האם הרווחה של אותה קבוצה פרווילגית מובטחת? מחר, ייתכן, הזנחה, חמדנות או חוסר רצון כללי, של המעסיקים שלהם, ישלול מאותם עובדים פרווילגים את העבודה, והם ישלמו על שבע שנות השפע בשבע שנים של רעב ועוני. כמה תעשיות חשובות – תעשיית הטקסטיל, ברזל, סוכר ועוד רבות אחרות, וזה בלי להזכיר מקצועות קצרי-חיים, ראינו קורסות לסירוגין כתוצאה מספקולציות, או משינויים בכוח העבודה, וכמובן, כתוצאה מהתחרות בין הבורגנים עצמם! מתרחשים מצבים, כמו זה שקרה ב-1886, בהם תעשיות מרכזיות כמו תעשיית הטקסטיל וייצרני המכונות, עוברות משבר חמור, ובמצב שכזה, קל וחומר שהייצרנים הקטנים יפסקו מלעבוד לחלוטין.

מה יש לנו לומר על אותו מיעוט של עובדים שנהנה מפרווילגיות ביחס לשאר העובדים? לצערנו, הם נהנים מאותן פרוולגיות על חשבון הרס החקלאות, הניצול חסר הבושה של האיכרים, הסבל של ההמונים. בהשוואה למיעוט הזעיר להחריד של עובדים שנהנים מרמה מסויימת של נוחות, כמה מיליונים של אנשים חיים מהיד לפה, בלי שכר בטוח, מוכנים ללכת לכל מקום בו הם נדרשים.  כמה איכרים עובדים 14 שעות ביום בשביל שכר זעום! ההון מרוקן את הארץ מאוכלוסין, מנצל את הקולוניות והמדינות שהתעשייה בהן מפותחת פחות, גוזר על כמעט כל האוכלוסיה להישאר ללא הכשרה טכנית, להישאר ממוצעים אפילו במגזר שלהם.

זו לא תאונה, זה הכרח של השיטה הקפיטליסטית. בכדי לפצות ולהרגיע חלקים מסויימים של מעמד העובדים, על האיכרים להפוך לחיות המשא של החברה; על הכפרים להיות מגורשים לערים; ושייווצרו מפעלי-יזע בפריפריה בהם ייוצרו סחורות זולות וגרועות בכדי שהעובדים יוכלו לרכוש אותן. מייצרים בגדים גרועים לעובדים העניים, בידי עובדים עניים עוד יותר שמוכנים לעבוד בשביל משכורת רעב! מדינות המזרח מנוצלות בידי המערב, בשביל, שתחת השיטה הקפיטליסטית, עובדים בכמה תעשייות פריוילגיות יוכלו לחיות ברמת חיים ורווחה מוגבלות.

הרוע של השיטה הנוכחית אם כן הוא לא שהערך-העודף של הייצור הולך לבורגני, כמו שרודברטוד ומרקס אמרו, ובכך צמצמו את התפישה הסוציאליסטית ואת התפישה הכוללת של המערכת הקפיטליסטית; הערך העודף עצמו הוא אך תוצר של סיבות עמוקות יותר. הרוע נמצא באפשרות הקיום של הערך העודף, במקום ייצור פשוט שלא נצרך לחלוטין בידי כל דור; מאחר, ובשביל שיוכל להתקיים ערך עודף, גברים, נשים וטף צריכים להיות מוכרחים בידי רעב למכור את העבודה שלהם בתמורה לחלק קטן ממה שהעבודה שלהם מייצרת, ומעל הכל, בתמורה לחלק קטן בהרבה ממה שהעבודה שלהם יכולים לייצר. והרוע הזה ימשיך להתקיים כל עוד אמצעי-הייצור שייכים למיעוט. כל עוד אנשים מוכרחים לשלם בתמורה ליכולת לעבד את האדמה או להפעיל מכונות, כל עוד בעלי-הרכוש מורשים לייצר כל דבר שיכניס להם את הרווח הגדול ביותר, במקום את הכמות הגדולה ביותר של חפצים מועילים – כאשר כל זה מתרחש, רווחה יכולה להיות מובטחת רק למיעוט קטן, והיא מתקיימת רק בגלל העוני של עובדים אחרים. זה לא מספיק לחלק את הרווחים של תעשייה מסויימת באופן שווה בין העובדים בה, אם באותו הזמן אלפי עובדים אחרים מנוצלים. העניין הוא לייצר את הכמות הגדולה ביותר של דברים שתורמים לרווחה של הכלל, באמצעות הבזבוז הקטן ביותר של משאבים ואנרגיה אנושית.

זו לא יכולה להיות המטרה של בעלים פרטיים; ועל-כן, על החברה כחברה, ברגע שהיא תופשת את המטרה הזאת כמטרתה, להפקיע את כל הדברים שמגבירים את הרווחה ומייצרים עושר. יהיה עליה להפקיע אדמות, מפעלים, מכרות, אמצעי-תקשורת וכדומה. ובנוסף, היא תצטרך לחקור אילו מוצרים מקדמים את הרווחה, כמו גם את דרכי ואמצעי-הייצור.

_________

II
השאלה "כמה שעות אדם נדרש לעבוד ביום כדי לספק לעצמו אוכל מזין, בית מכובד ואת הלבוש הדרוש לו ולמשפחתו?" העסיקה את הסוציאליסטים במהלך כל הדורות. התשובה שהם הגיעו אליה לרוב היא שארבע או חמש שעות יום מספיקות; כמובן, בתנאי שכולם עובדים. בסוף המאה שעברה, בנג'מין פרנקלין קבע שחמש שעות מספיקות. אכן ייתכן שהצרכים של החברה המודרנית גדלו מאז, אבל גם כוחות הייצור גדלו מאז, ובקצב גבוה בהרבה.

אם מדברים ספציפית על חקלאות, ניתן לראות שאם משתמשים בשיטות מדעיות בחקלאות, במקום בשיטות מפוזרות ולא יעילות, האדמה יכולה להפיק את כל מה שאנחנו צריכים ואף יותר. בחוות הגדולות של מערב אמריקה, שחלקן מחסות אף 30 מיילים רבועים, אבל הקרקע שלהן פחות פורייה מהקרקע של הארצות המתורבתות, מופקים רק עשרה עד 15 בושלים אנגלים לכל אקר אנגלי; כלומר, כמחצית התפוקה של החוות האירופאיות או החוות של מזרח ארצות-הברית. ועדיין, תודות למיכון שמאפשר לשני אנשים לעדור 4 אקרים אנגלים ביותר, 100 אנשים יכולים להפיק בשנה את כל הדרוש כדי לספק לחם ל-10,000 אנשים למשך שנה שלמה.

על-כן, אדם נדרש לעוד רק למשך 30 שעות, או חמישה ימים של שש שעות, כדי שיהיה לו לחם למשך שנה שלמה; או, לעבוד שלושים ימים של חמש שעות כדי להבטיח לחם לשנה למשפחה של חמש נפשות.

גם ניתן להוכיח, באמצעות התוצאות שמופקות בימנו-אנו, שאם יש גישה לחקלאות אינטנסיבית, נדרשים פחות משישה ימים של חמש שעות עבודה כדי לספק לחם, בשק, ירקות ואפילו פירות יוקרתיים למשפחה שלמה.

ושוב, אם נחקור את המחיר של מגורי העובדים, שנבנים בערים הגדולות של ימנו, ניתן להסיק כי כדי לבנות בית קטן בעיר אנגלית גדולה, כפי שהם נבנים לעובדים, נדרשים בין 1,400 ל-1,800 ימי עבודה של חמש שעות. מאחר ובית שכזה מחזיק 50 שנים לפחות, ניתן לראות שנדרשים בין 28 ל-36 ימי עבודה של חמש שעות בשנה כדי לספק בית מרוהט ומרווח אם כל הדרוש לקיום של משפחה. כל-זאת בעוד שכשהעובד שוכר בית זה מהמעסיק, הוא לרוב משלם עליו שווי שכר של בין 75 ל-100 ימי עבודה של 12 שעות לשנה.

שימו לב שהמספרים האלו מייצגים את המחיר המקסימלי של בית באנגלי בימנו, מה שלוקח בחשבון את הארגון הלקוי של החברות שלנו. בבלגיה, ערי העובדים נבנות בעלות נמוכה בהרבה. אם לוקחים את הכל בחשבון, הצדק עמנו בטענה כי בחברה שמסודרת כנדרש יידרשו רק כ-30 או 40 ימי עבודה של חמש שעות בשנה כדי לספק בית נוח להפליא.

כעת נשאר הלבוש, שאת השווי המדויק שלו כמעט בלתי-אפשרי לקבוע, בגלל הקושי להעריך את הרווחים שמממשים נחילי המתווכים. הבה ניקח לדוגמא את הבד, ונוסיף את כל הרווחים שמממשים עלי-הקרקעות, בעלי-הכבשים, סוחרי הצמר, כל מתווכי הביניים, וכן את הרווחים של חברות הרכבת, בעלי טחנות הרוח, הטווים, הסוחרים בבד המוגמר, המוכרים וסוכני האגרה, ואז נבין את גודל הרווח שנחילי הקפיטליסטים זוכים לו לכל פריט לבוש. לכן זה כנראה בלתי-אפשרי להעריך כמה ימי עבודה נדרשים לייצור של מעיל שעולה שלוש או ארבע לירות בחנות לונדונית גדולה.

מה שלא ניתן לפקפק בו זה שעם המיכון המודרני הם מצליחים לייצר כמות עצומה של סחורות.

כמה דוגמאות בודדות תספקנה. על-כן, בארות הברית, ב-751 מפעלי טקסטיל, 175,000 גברים ונשים מייצרים 2,033,000,000 יארדים של מוצרי כותנה, מלבד כמות עצומה של חוט. בממוצע, מיוצרים כ-12,000 יארדים של כותנה לכל 300 ימי עבודה של 9 וחצי שעות כל אחד, כלומר, כ-40 יארדים לכל עשר שעות עבודה. אם נניח שמשפחה צריכה לכל היותר 200 יארדים של בד לשנה, זה יהיה שווים של חמישים שעות עבודה, או עשרה ימי עבודה של חמש שעות האחד. ומלבד זה יהיו לנו גם חוטים; כלומר, כותנה לתפור איתה, וחוט לתפור אמצעותו, כדי שנוכל לייצר בגדי כותנה.

בנוגע לתוצאות של הטוויה לבדה, הסטטיסטיקות הרשמיות של ארצות-הברית מלמדות אותנו כי ב-1870, עובד שעבד בין 13 ל-14 שעות ביום, ייצר 10,000 ירדים של מוצרי כותנה לבנה בשנה; 13 שנים לאחר מכן (1886), עובד טווה 30,000 ירדים באמצעות רק 55 שעות עבודה בשבוע.

אפילו מוצרי כותנה מודפסים, מיוצרים קצב של 32,000 ירדים לכל 2,670 שעות עבודה – כלומר, כ-12 ירדים לשעת עבודה. על-כן, כדי לייצר את 200 הירדים השנתיים שלך, נדרשות רק 17 שעות עבודה שנתיות. ראוי לציין שהכותנה הגולמית מגיעה אל המפעלים האלו פחות או יותר בבצב הגולמי שלה ישירות מהשדה, והשינוי שהיא עוברת עד למוצר המוגמר מתרחש במהלך אותן 17 שעות. ולמרות כל זאת, כדי לקנות את אותם 200 יארדים, על העובדים לשלם לסוחר שווי ערך של עשרה או חמישה-עשר ימי עבודה של עשר שעות האחד, כלומר בין 100 ל-150 שעות. ועל האיכר האנגלי יש לעבוד יותר מחודש עבודה כדי ליהנות ממותרות אלו. על-כן אנחנו יכולים לראות שבאמצעות חמישים ימי עבודה של חמש שעות אחד, אנחנו יכולים בחברה מאורגנת היטב להתלבש טוב יותר מאשר מעמד הביניים התחתון מתלבש כיום.

אבל, עם כל החישובים האלו הגנו רק ל: 60 ימי עבודה, חמש שעות האחד בשביל ליהנות מפירות האדמה, 40 בשביל דיור, 50 בשביל לבוש. כל אלו מסתכמים בחצי שנת עבודה, הנחה ששנת עבודה מורכבת מ-300 ימי עבודה, לאחר שמורידים חופשות.

על-כן, נשארים עוד 150 ימי עבודה, שניתן להשתמש בהם בשביל צרכים אחרים – יין, סוכר, קפה, תה, ריהוט, תחבורה וכו' וכו'.

זה מובן מאליו שהחישובים האלו הם רק הערכה, אבל ניתן להוכיח אותם גם באופן נוסף. כשלוקחים בחשבון את כמות האנשים, בארצות המתורבתות לכאורה, שלא מיירים דבר, כמות האנשים שעובדים בעבודות מזיקות, בעבודות שנועדו להיעלם מהעולם, ולסוף את מספר המתווכים חסרי התועלת, ניתן לראות שבכל אומה ניתן לכל הפחות להכפיל את מספר הייצרנים. וכך, אם במקום כל עשרה עובדים, עשרים היו מועסקים בייצור מוצרים שימושיים, ואם החברה הייתה משתדלת להיות מאורגנת באופן הגיוני, אותם עשרים אנשים היו צריכים לעבוד רק חמש שעות ביום בלי שהייצור ייפגם. וזה יספיק כדי להפסיק לבזבז אנרגיה אנושית בשירות המשפחות העשירות, או בשירות אותן בירוקרטיות שיש להן פקיד על כל עשרה אנשים, ונוכל להשתמש בכוחות האלו, כדי לשנות את הייצור של האומה, להגביל את העבודה לארבע או אפילו שלוש שעות, בתנאי שנהיה מרוצים מהייצור כמובן.

לאחר חקר כל העובדות האלו יחדיו,  אנחנו מגיעים בהכרח למסקנה הבאה: דמיינו חברה שמורכבת מכמה מיליוני אנשים, שעוסקים חקלאות ומגוון מלאכות, נניח פריס. הניחו שבחברה הזאת ילדים לומדים לעבוד הן עם הידיים שלהם והן עם המוחות שלהם. נניח שכל המבוגרים, מלבד נשים, אשר עוסקות בחינוך הילדים, עובדים חמש שעות ביום מגיל עשרים או עשרים ושתיים עד לגיל ארעים וחמש או חמישים, ושהם עובדים במשלחי-יד שהם בחרו מעל תחומי העבודה שנחשבים הכרחיים. חברה כזאת תוכל להבטיח רווחה לכל; כלומר, רווחה גבוהה יותר מזו שנהנים ממנה הבורגנים היום.  ומעבר לכך, לכל עובד שמשתייך לחברה הזאת תהיינה לכל הפחות חמש שעות יומיות שהוא יוכל להקדיש למדע, אומנות ולצרכים אישיים שעדיין נחשבים מותרות, אבל ככל הנראה לא יחשבו מותרות בהמשך, כאשר כוחות הייצור יגברו ולא יהיה קושי בייצור אותם המוצרים.

 

מודעות פרסומת

1 Comment

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s