האל והמדינה / מיכאיל באקונין

חלק ראשון

מי צודק? האידאליסטים או המטריאליסטים? משהוצגה השאלה בצורה זו – תשובתה ברורה. אכן, עובדות קודמות לאידאלים; אכן, האייאל, כפי שציין פרודון, הוא כמו פרח, ששורשיו מצויים בתנאים החומריים של הקיום. אכן, כל ההיסטוריה האנושית, האינטלקטואלית והמוסרית, הפוליטית והחברתית היא לא יותר משיקוף של ההיסטוריה הכלכלית.

כל הענפים של המדע המודרני, האמיתי וחסר הפניות, מנצחים על-ידי הכרזת אמת גדולה, בסיסית והחלטית זו: העולם החברתי, זאת אומרת, העולם האנושי – או בקצרה, האנושיות – אינה אלא ההתפתחות הנעלה האחרונה, לפחות על הכוכב הזה וככל הידוע לנו, היא (האנושיות) הביטוי הגבוה ביותר של עולם החי. כמו שלכל התפתחות בהכרח יש תגובת נגד, כך בו זמנית ובאופן בלתי נמנע האנושות היא מיסודה הכוח המכוּון וההדרגתי שסותר את האלמנט החייתי באנושות; וזה בדיוק בעקבות תגובת נגד זו, שהגיונית כמו שהיא טבעית, והגיונית רק בגלל שהיא טבעית – לוגית והיסטורית כאחת, בלתי ניתנת למניעה כמו ההתפתחות וההבנה של כל חוקי הטבע – שמכוננת ויוצרת את האידאל, העולם של האמונות האינטלקטואליות והמוסריות, רעיונות.

אכן, ההורים הקדמונים הראשונים שלנו, ה"אדמים" וה"חוות" שלנו, היו, אם לא גורילות, מאוד קרובים לגורילות, אומניבורים, חיות אינטלגנטיות ופראיות, ניחנו ברמה גבוהה יותר (משאר המינים) של שתי יכולות בעלות ערך – הכוח לחשוב והרצון למרוד.

כישורים אלו בשילוב ההשפעה הפרוגרסיבית שלהם בהיסטוריה, מייצגים את הגורם החיוני, את הכוח השלילי בהתפתחות החיובית של החייתיות האנושית, ואיפוא יוצרים את כל שמרכיב את האנושיות באדם.

התנ"ך, שהוא ספר מאוד מעניין ופה ושם מאוד עמוק בהתחשב בכך שהוא אחד מהביטויים העתיקים ביותר ששרדו לחכמת האנושות ומאווייה, מבטא את האמת הזו בצורה מאוד תמימה במיתוס החטא הראשון. יהוה, שמכל האלים הטובים שהוערצו ע"י האדם היה ללא ספק הקנאי ביותר, ההבל ביותר, האכזר ביותר, הכי לא צודק, זה שצמא להכי הרבה דם, הרודן הגדול ביותר, והעוין ביותר לחירות ולכבוד האנושי – יהוה יצר את אדם וחווה לסיפוק איזו קפריזה שאיננו יודעים מה היא; אולי כדי להעביר את הזמן שלו, שלבטח מאוד כבד עליו בבידוד האגואיסטי וחסר הסוף שבו הוא מצוי, או שמא כדי שיהיו לו עבדים חדשים. בנדיבותו הוא נתן לשימושם את כל הארץ, על כל הפירות והחיות שבה, והציב רק תנאי אחד להנאה מוחלטת זו. הוא אסר עליהם בחומרה לאכול מפרי עץ הדעת. אם כך הוא רצה שהאנושות, חסרה מכל הבנה עצמית, תישאר בהמה נצחית, עומדת על ארבע בפני האל הנצחי, יוצרה ואדונה. אך הנה מגיח השטן, המורד הנצחי, החושב החופשי הראשון ומשחרר העולמות. הוא מביך את האדם בבורותו ובצייתנותו החייתית; בעידודו את האדם להמרות את פי יהוה ולאכול מעץ הדעת, הוא משחרר אותו, מטביע על מצחו את חותם החופש והאנושיות.

אנו יודעים מה קרה בהמשך. האל הטוב, שיכולתו לדעת את העתיד היא חלק מהכישורים האלוהיים והיתה אמורה להזהיר אותו ממה שיקרה, נכנס לזעם מגוחך ונוראי; הוא קילל את השטן, האדם ואת העולם שיצר הוא עצמו, כמו משלח את עצמו בעולם שיצר, כפי שעושים ילדים כשהם מתעצבנים; ולא מסופק מהכאת הורינו הקדמונים בעצמם, הוא קילל את כל הדורות שיבואו אחריהם, אשר חפים מפשע שבוצע ע"י הוריהם הקדמונים. התאולוגים הקתולים והפרוטסטנטים מסתכלים על זה כעל דבר עמוק והגון, בדיוק מכיוון שזה אבסורדי ומרושע באופן מפלצתי. אך אז, לאחר שנזכר שאיננו רק אל נקמות אלא גם אל חנון ורחום, לאחר שעינה את קיומם של מספר מיליארדי בני-אדם וגזר אותם לגיהנום נצחי, הוא ריחם על השאר, וכדי להצילם וליישב את האהבה הנצחית והקדושה שלו עם הכעס הנצחי והקדוש שלו, תמיד צמא דם וקרבנות, בתור כפרה הוא שלח לעולם את בנו היחיד כדי שיהווה קרבן וייהרג על ידי האדם. זה מה שנקרא "תעלומת הגאולה", הבסיס של כל הדת הנוצרית. ועדיין, אם המשיח הקדוש היה מציל את העולם האנושי! אבל לא כך הדבר, בגן-העדן שהובטח על ידי ישו, כפי שאנו יודעים, יהיו רק נבחרים מעטי מעטים. השאר, שמהווה את הרוב המוחלט מהדורות שהיו ושיבואו, ישרפו לנצח באש הגיהנום. בינתיים, כדי לנחם אותנו, האלוהים הרחום והחנון מגיש את האדמה לממשלתם של כל מיני נפוליונים, וויליאמים, פרדיננדים ואלכסנדרים [2].

אלו הם הסיפורים האבסורדיים שמסופרים והדוקטרינות המפלצתיות שמלומדות תחת אורה המלא של המאה ה-19, בבתי הספר הציבוריים באירופה, בציוויה הישיר של הממשלה. הם קוראים לזה לתרבת את האנשים! האין זה ברור שכל הממשלות האלו הן סוהרות מערכתיות המעוניינות בטמטום ההמונים?

סטיתי מהנושא שלי מאחר ואני אחוז כעס בכל פעם שאני חושב על התשתית והאמצעים הנפשעים בהם הם משתמשים כדי להחזיק את האומות בעבדות מתמשכת, בלי ספק למען יוכלו לעשוק אותם בקלות יתרה. תחת אילו נסיבות הפשעים של כל הטרופמנים [3] בעולם משתווים לפשע יומיומי זה של בגידה באנושות, באור יום, בכל ארצות העולם המתורבת, ע"י אלו שמעזים לקרוא לעצמם אבות העם ומגיניו? אני חוזר למיתוס החטא הקדמון.

אלוהים הודה שהשטן צדק; הוא הכיר בכך שהשטן לא הונה את אדם וחווה בהבטחות של ידע וחירות בתמורה לחוסר הצייתנות אליה עודד אותם; לפיכך, ברגע שאכלו מפרי עץ הדעת, ויאמר אלוהים (ראו בראשית, ג', כ"ב): " וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים, הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ, לָדַעַת, טוֹב וָרָע; וְעַתָּה פֶּן-יִשְׁלַח יָדוֹ, וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים, וְאָכַל, וָחַי לְעֹלָם".(בתרגום לעברית מודרנית: "אלוהים אמר: האדם נהיה כמוני, הוא יודע להפריד בין טוב ורע. עכשיו אני חושש שיושיט את ידו ויטעם גם מעץ החיים. אם זה יקרה, הוא יזכה לחיי נצח").

הבה נתעלם לרגע מהחשיבות הגדולה שמיתוס זה תופס בחיים שלנו ונשקול את משמעותו האמיתית, אשר ברורה מאוד. האנושות שחררה את עצמה; היא הפרידה את עצמה מהחייתיות וביססה את עצמה כאנושית; היא החלה את ההיסטוריה וההתפתחות האנושית המובהקת ע"י פעולה של אי-צייתנות ומדע – הווה אומר, באמצעות מרד ומחשבה.

שלושה אלמנטים או, אם תרצו, שלושה עקרונות שורשיים מרכיבים את התנאים ההכרחיים לכל התפתחות אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית בהיסטוריה:

  1.   החייתיות האנושית;
  2.   מחשבה;
  3.   ו-מרד.

הראשון מתכתב עם הכלכלה החברתית והפרטית; השני מתכתב עם מדע; והשלישי עם חירות.

אידאליסטים מכל האסכולות: אריסטוקרטים ובורגנים, תאולוגים ומטא-פיזיקאים, פוליטיקאים ומוסרנים, דתיים, פילוסופים ומשוררים, וכמובן בל נשכח את הדוגלים בקפיטליזם – (הם) אידאליסטים מושבעים, כפי שידוע לנו – מאוד נעלבים כשנאמר להם שהאנושות, עם כל האינטליגנציה המדהימה שלה, רעיונותיה הנשגבים, ושאיפותיה חסרות המעצורים, היא כמו כל דבר אחר שקיים בעולם, דבר מלבד חומר, רק תוצר של "החומר השפל".

אנו יכולים לענות (לאידאליסטים) שהחומר עליו מטריאליסטים מדברים, חומר ספונטני וכזה שתמיד מצוי בתנועה, אקטיבי, יצרני, חומר שנקבע באופן כימי או ביולוגי ובא לידי ביטוי באמצעות תכונות או כוחות מכניים, פיזיקליים, חייתיים ואינטליגנטים שבהכרח שייכים לו – חומר זה אין לו דבר במשותף עם החומר השפל עליו אידאליסטים מדברים. האחרון, תוצר של פישוטו השקרי על-ידם, הוא אכן דבר מטופש, חסר חיות, חסר תנועה, חסר יכולת להוליד אף את הדבר הזערורי ביותר,  [4]caput mortuum , הזיה מכוערת – כניגוד להזיה היפיפייה לה הם קוראים אלוהים; כניגוד לישות נעלה זו, חומר, החומר שלהם (האידאליסטים), מנושל מכל שמרכיב את טבעו האמיתי, בהכרח מייצג כלום נעלה ושום-דבר. הם נישלוהו מחכמה, חיים, כל תכונותיו אשר מגדירות אותו, יחסים אקטיביים וכוחות, מהתנועה עצמה, אשר בלעדיה לחומר אין אפילו משקל, משאירים אותו ללא דבר מלבד היותו בלתי-חדיר ובלתי ניתן להזזה; הם העניקו את כל הכוחות הטבעיים, התכונות ודרכי הביטוי לישות הדמיונית שיצר דמיונם הקודח; לאחר מכן, בחילוף תפקידים, הם קראו לתוצר זה של דמיונם, לפאנטום זה, לאל זה אשר אינו דבר, "ישות נשגבת", וכתוצאה הכרחית מכך, קראו לישות האמיתית, חומר, העולם, שום-דבר. ובעקבות-כך הם מספרים לנו שחומר זה חסר את היכולת לברוא דבר, אפילו לא להניע עצמו, ולכן מחויב הוא שנברא על-ידי האל שלהם.

בסופו של ספר זה חשפתי את הכשלים והאבסורדים המקוממים שכל אחד שמאמין בדמיון של האלוהים מובל אליהם, בין אם הוא נחשב כאל אישי, היוצר והמארגן של העולם; ובין אם הוא נחשב לאל שאינו אישי, מעין נפש קדושה הפרושה על פני כל היקום ולכן מרכיבה את העיקרון הנצחי בו; ובין אם הוא רעיון, אין סופי וקדוש, תמיד נוכח ופעיל בעולם, ותמיד מיוצג על ידי סך-כל הדברים החומריים. כאן אתעסק רק בנקודה אחת בלבד.

ההתפתחות ההדרגתית של העולם החומרי, כמו ההתפתחות של החיים האורגנים וכן התפתחות האינטליגנציה האנושית במהלך ההיסטוריה, האינדיבידואלית או הקולקטיבית, לחלוטין מתקבלת על הדעת. זו תנועה טבעית לגמרי מהפשוט אל המורכב, מהנמוך אל הגבוה, מהנחות אל העליון; תנועה שמסתדרת היטב עם כל החוויות היום-יומיות שלנו, וכתוצאה מכך גם מסתדרת היטב עם ההיגיון הטבעי שלנו, עם החוקים האופייניים של התודעות שלנו, המעוצבים ומפותחים רק בעזרת אותן חוויות אלו; הם (החוקים), לצורך העניין, רק השעתוק המוחי והמנטלי, או שיקוף הסיכום של החוויות.

השיטה של האידאליסטים היא פחות או יותר ההפך המוחלט של זה. היא ההפך של כל החוויות האנושיות ושל ההיגיון הבריא והנפוץ שמהווה את הבסיס לכל ההבנה האנושית, היא ההפך להבנה הפשוטה וזו שמקובלת על כולם ששתיים כפול שתיים הם ארבע עד להתפלפלויות המדעיות המורכבות והנשגבות ביותר – הבנה זו היא שדבר שעמד במבחן הניסיון או התצפית החמור ביותר והושם מול עובדות –  יהווה את הבסיס הרציני היחיד לידע האנושי.

במרחק רב ממעקב אחרי הסדר הטבעי שהוא מהנמוך לגבוה, מהנחות לנעלה, ומהפשוט יחסית לזה שמורכב יותר; במקום לנהוג בחכמה ורציונלית וללוות את ההתפתחות והתנועה האמיתית מהעולם האנאורגני לעולם האורגני, צמחייה, בעלי-חיים ולאחר מכן האנושות ביחודיותה – מחומר כימי או ישות כימית, לחומר חי או ישות חיה, ומישות חיה לישות חושבת – האידאליסטים, אובססיביים, מסונוורים ונדחפים כל העת על ידי הפאנטום הקדוש שירשו מהתאולוגיה, בוחרים בדיוק במסלול ההופכי. הם הולכים מהגבוה לנמוך, מהנעלה לנחות, מהמורכב לפשוט. הם מתחילים מאלוהים, בין אם הוא אדם או שמא רעיון או מהות קדושה, והצעד הראשון שהם לוקחים הוא נפילה נוראה מהגבהים הנשגבים של האידאל הנצחי לתוך הרפש והזוהמה של העולם החומרי; משלמות אבסולוטית לאי-שלמות אבסולוטית; ממחשבה לקיום, או יותר נכון, מישות נשגבת לשום-דבר. מתי, איך ולמה הישות הקדושה, הנצחית, חסרת-הסוף, המושלמת לגמרי, ככל הנראה יגעה מעצמה, החליטה לקפוץ לאבדון בייאוש מוחלט, הן שאלות עליהן אף אידאליסט, אף תאולוג, אף מטא-פיזיקאי, אף משורר, לא הצליח להבין בעצמו או להסביר לחילונים. כל דתות העבר והווה, וכל מערכות האמונה הטרנסנצדנטליות נשענות על תעלומה ייחודית ומרושעת זו. [5] (*הערה 1 עמוד 8)

אנשי-קודש, מחוקקים, נביאים, משיחים, כל אלו ואחרים חקרו תעלומה זו במשך כל חייהם ולא מצאו דבר מלבד עינויים ומוות. כמו הספינקס העתיק[6], הם נבלעו בשלמותם על ידי תעלומה זו, מאחר ולא הצליחו להסבירה. פילוסופים אדירים, החל מהרקליטוס ואפלטון עד לדקארט, שפינוזה; לייבניץ, קאנט, פיכטה, שלינג והגל, וכל אלו בלי לציין את הפילוסופים ההודים, כתבו תלי תלים של כרכי-ספרים ובנו מערכות מחוכמות כמו שנשגבות, בהן אמרו על דרך-האגב מספר רב של אמיתות יפיפיות ונצחיות, אבל הם השאירו את התעלומה הזו, את מושא המחקר היחיד של הפילוסופיה הטרנסצנדנטלית שלהם, בלתי חקור כמו שהיה לפנים. המלאכה הענקית של הגאונים הנפלאים ביותר  שראה העולם מימיו, אשר לקחו על עצמם, במשך לפחות 30 מאות את עבודת סיזיפוס [7] הזו, סיומו בלא יותר מאשר השארת תעלומה זו חסרת כל פשר כמו שהיתה בעבר. האם עלינו לקוות שמסתורין זה ייחשף בפנינו באמצעות הספקולציות של איזה תלמיד פדנטי של אסכולה מטא-פיזיקלית בזמן בו כל החיים והרוחות הרציניות נטשו את המדע חסר הפשר ההוא שנולד מפשרה – דבר שניתן להסביר היסטורית, ללא ספק – בין חוסר ההיגיון של האמונה ובין ההיגיון הממשי והמדעי?

ישנן עדויות לכך שתעלומה נוראה זו בלתי ניתנת להסברה – זה הוא אבסורד, מאחר ורק האבסורד מודה בכך שאין לו הסבר. זה הכרחי שכל מי שמוצא תעלומה זו הכרחית לאושרו וחייו ינטוש את הגיוני, ויחזור אם יוכל לאמונה נאיבית, עיוורת ומפגרת, ויחזור עם טרטוליאנוס[8] וכל שאר המאמינים ההדוקים על מילים אלו, אשר מסכמות את כל עיקרי התאולוגיה: [9]credo quia absurdum. לאחר מכן פוסק הדיון ולא נותר דבר מלבד הניצחון המטופש של האמונה. אך מיד עולה שאלה חדשה: הכיצד אדם חכם ומיודע יחוש אי-פעם את הצורך להאמין בתעלומה זו?

אין דבר יותר טבעי מאשר שהאמונה באלוהים, הבורא, המנהל, השופט, האדון, המקלל, המושיע, והמטיב לעולם, אמורה עדיין לרבוץ בקרב העם, במיוחד באזורי הספר והפריפריה, שם אמונה זו נפוצה יותר מאשר בפרולטריון העירוני [10]. העם, לרוע המזל, עדיין מאוד בור, ונותר בבורותו על ידי המאמץ המערכתי של כל הממשלות, אשר מחשיבות את בורות זו, עם סיבה מוצלחת בהחלט, כתנאי ההכרחי לכוחן הן. כאשר כנגדם נמצא כל עמלם היומי, משוללים מפנאי, משיח אינטלקטואלי, מקריאה, ובקצרה מכל האמצעים ומרביתם של הגירויים הטובים אשר מפתחים מחשבה באנושות, העם לרוב מקבל לקרבו את המסורות הדתיות בכללותן ללא ביקורת. מסורות אלו מקיפות אותו מינקותו בכל הסיטואציות בחיים, ומוחזקות בתודעתו באופן מלאכותי על ידי סוהרים רשמיים מכל מיני סוגים, רבנים והדיוטות, נהפכים על-ידי-כך למעין בובות מבחינה מחשבתית ומוסרית, לעתים קרובות בובתיות זו נהפכת לחזקה אף-יותר מהגיונם הטבעי עצמו.

ישנה עוד סיבה שמסבירה ובאיזו שהיא צורה אף מצדיקה את האמונות המגוחכות של העם – והיא המצב העלוב בו הם כלואים פטלית על–ידי הסדר הכלכלי של החברה במדינות המתורבתות ביותר באירופה. העם מופחת, אינטלקטואלית, מוסרית וכן חומרית, למינימום שבקיום האנושי, מוחזק בחייו כמו אסיר בתא-כלא, ללא אופק, ללא מוצא, אף-ללא עתיד, אם נאמין לכלכלנים, לעם היה את הנפשות צרות האופקים והאינסטינקטים הקהים של הבורגנים, לולא היה לו את הצורך לברוח; בנוגע לבריחה, ישנן שלוש דרכים לה – שתי ראשי-כימרה [11] והשלישית אמיתית. השתיים הראשונות הן הבר והכנסייה, ניאוף הגוף או ניאוף הנפש; השלישית היא מהפכה חברתית. לפי-כך אני מסכם כי האחרונה תהיה עוצמתית בהרבה מכל הפרופגנדה התאולוגית של ה"חושבים החופשיים" אשר נועדה להשמיד עד לשרידיהם האחרונים את אמונות העם הדתיות והרגליו הנלוזים, אמונות והרגלים אשר מחוברים בקשר הדוק ביותר, הרבה מעבר למה שלרוב חושבים. בהחלפת מה שהיה פעם ההנאות האכזריות המדומיינות של הגוף והרוח הפרוצים, ההנאות, שאנינות כמו שאמיתיות, ומתפתחות בכל אחד ובכלל, רק למהפכה החברתית יהיה הכוח לסגור באותו הזמן הן את כל הברים והן את כל הכנסיות.

עד אז, העם, אם נתייחס אליו כמכלול, ימשיך להאמין; ואם אין לו שום סיבה להאמין, לפחות יש לו את הזכות.

ישנו מעמד של אנשים, שאם אינם מאמינים חייבים הציג מראית עין כאילו הם כן. מעמד זה מכיל את כל המענים, כל המדכאים וכל המנצלים של האנושות; כמרים, רבנים, מונרכים, אנשי-מדינה, חיילים, כלכלנים פרטיים וממשלתיים, אנשי-ציבור מכל סוג, שוטרים, סוהרים ומוציאים להורג, בעלי מונופולים, קפיטליסטים, מנצלי מסים, סוחרי חוזים ובעלי-קרקעות, עורכי-דין, פוליטיקאים לכל גווניהם, עד סוחר הקטן ביותר של בשר, כל אלו יחזרו באחדות אחר מילים אלו של וולטר: "אם אלוהים לא היה קיים, היה הכרחי להמציאו", מאחר ו"לאנשים חייבת להיות דת". זה הוא שסתום הבטיחות.

ולבסוף קיים גם מעמד גדול במידה מה של נשמות הגונות אף מאופקות, אשר אינטליגנטיות מדי מכדי לקחת את הדוגמות הנוצריות ברצינות ודוחות את פרטיהן, אך אין להן לא את האומץ או את היוזמה או העוצמה המספקת כדי לדחות דוגמות אלו לגמרי. הן מפקירות לביקורתך את כל האבסורדים המובהקים של הדת, הם מפנים את מבטם מכל הניסים, אך הם נצמדים בנואשות לאבסורד היסודי; למקורם של שאר הניסים, לנס אשר מצדיק ומסביר את כל שאר הניסים, קיומו של אלוהים. אלוהיהם איננו האל מלא החיות והעוצמתי, האל החיובי והאכזר של התאולוגים. זו היא ישות דמיונית אשר נעלמת אל הכלום ברגע שנעשה ניסיון לתופשה; זו-היא אשליית דמה, ignis fatugs[12], אשר אפילו אינה מחממת או מאירה. ועודן נצמדות אליה בחוזקה ומאמינות שאם תיעלם, הכל יעלם איתה. אלו הן נשמות חולות וחסרות וודאות, אשר איבדו את הכרתן בציביליזציה הנוכחית, שייכות לא לעבר וכן לא לעתיד, צללים חיוורים אשר תקועים בין רקיע לארץ, ותופשים בדיוק את אותו המקום בפוליטיקה של הבורגנים והסוציאליזם של הפרולטריון. אין באמתחתם לא את העוצמה, ההחלטיות או הרצון לעקוב אחר מחשבתן, והן מבזבזות את זמנן בכאב וסבל, בניסיון נואש להבין את שאינו ניתן להבנה. בעולם הפוליטי הן נקראות: סוציאליסטים בורגנים.

דיון איתם כלל אינו אפשרי, הם חסרי-עמוד-שדרה יותר מדי.

אך ישנם מספר אנשים יצירתיים שעליהם איש לא יעז לדבר בחוסר כבוד ואיש גם לא יעז לפקפק בבריאות מחשבתם, כוח מחשבתם וכוונתם הטובה והמתפרצת. עליי להזכיר רק את שמותיהם של ג'וזפה מציני, אדגאר קווינט, וג'ון סיוארט מיל[13]. נשמות נדיבות וחזקות, לבבות גדולים, מוחות גדולים, כותבים גדולים, והראשון שהזכרתי, המייסד המהפכני והגיבור של אומה גדולה, הם כולם שליחים של אידאליזם ואויבים מרים של מטריאליזם, וכתוצאה מכך גם של סוציאליזם, הן בפילוסופיה והן בפוליטיקה.

אם כך, כנגדם, עלינו לדון בשאלה זו.

ראשית, אציין שאף לא אחד מאותם אנשים יצירתיים או כל אידאליסט אחר שראוי לשמו עד ימינו לא העניק תשומת לב ומחשבה לוגית מכל סוג שהוא לשאלה זו. אף-לא-אחד מהם לא שקל ליישב פילוסופית את האפשרות שהקדוש (האל) ביצע salto mortale[14];מהמחוזות הטוהרים והנצחיים של הרוח לתוך עומקי הביצה והרפש של העולם החומרי. האם הם פחדו מלגשת לסטירה חסרת הפשרה הזאת והתייאשו מלפתור אותה לאחר כל הכישלונות של גאוני ההיסטוריה, או שמא חשבו שהסוגיה כבר פתורה? זה הוא סודם. העובדה היא שהם הזניחו את הפן התאורטי של קיומו של אלוהים, ופתחו רק את הפנים הפרקטיים של קיומו. הם התייחסו לכך כעובדה אשר מקובלת אוניברסלית, וככזו לא חשופה לשום סוג של ספק, לכן הגבילו עצמם רק לכינונו של אלוהים בעת העתיקה ועצם האוניברסליות של האמונה באלוהים.

תמימות דעים מרשימה זאת, בעיניהם של מספר רב של הוגים יצירתיים וכותבים, ואצטט רק את המפורסמים שביניהם אשר בטאו זאת ברהיטות: ג'וזף דה מאיסטר והפטריוט האיטלקי הדגול, מציני – היא (תמימות דעים זו) בעלת חשיבות גדולה בהרבה מכל התגליות המדעיות באשר הן; ואם המהלכים הלוגיים של קבוצה קטנה ומאוד עוצמתית אך מבודדת של הוגים הולכת כנגד הסכמה זו, זה הולך כנגדם, הם אומרים, מאחר והוגים אלו והגיונם, בעקבות הסכמה אוניברסלית, האימוץ הפרימיטיבי והעולמי של רעיון, תמיד נחשב לעדות המנצחת לנכונותו. אותה אמונה באלוהים של כל העולם, רעיון שנמצא ונתמך בכל מקום ובכל זמן, מזוהה בבהירות; שורשיו חייבים להיות בצורך בסיסי בטבעו של המין האנושי. ומאחר והם הסכימו שכל האנשים, הן בעבר והן בהווה, האמינו ועדיין מאמינים בקיומו של אלוהים, זה ברור שאלו חסרי המזל שמפקפקים בו, ולא משנה מה ההיגיון שהובילם לפקפוק זה, הם יוצאי-דופן שאינם נורמלים, מפלצות ממש.

ולכן, עתיקותה והפופולריות של אמונה צריכות להילקח בחשבון, בניגוד לכל המדע וההיגיון, ולהיחשב כהוכחה מספקת וחסרת דופי לאמת. למה?

עד לימיהם של קופרניקוס וגלילאו כולם האמינו שהשמש סובבת סביב הארץ. האין כולם טעו? מה עתיק יותר ונפוץ יותר מהעבדות? אולי קניבליזם? מהמוצא של החברה ההיסטורית  עד לימינו אנו היה נוכח תמיד ובכל מקום הניצול של העבודה הכפויה של ההמונים – עבדים, צמיתים ועובדים בשכר – על-ידי איזה שהוא מיעוט שבשליטה; דיכוי האנשים על-ידי הדת ועל-ידי המדינה. האם יש להסיק מכך שדיכוי וניצול הכרחיים לעצם קיום החברה האנושית? אלו הן דוגמאות אשר מראות שטיעוניהם של שליחי האלוהים לא מוכיחים דבר.

הכלום, למעשה, הוא נפוץ ועתיק כמו הרשע והאבסורד; מצד שני, האמת והצדק, הם הפחות נפוצים, המאפיינים הצעירים ביותר בהתפתחות החברה האנושית. בעובדה זו גם מונח ההסבר לתופעה ההיסטורית הקבועה והיא הרדיפה הקבועה אחר אלו שטוענים ראשונים שהאמת נמצאת כחפץ בידיהם של בעלי-הסמכות, בעלי-הפריווילגיות והמייצגים של אמיתות אוניברסליות ועתיקות, ולעתים קרובות גם בידיהם של אותם המונים, שלאחר שעינו אותם, תמיד לבסוף מאמצים את הרעיונות של אותם מענים והופכים אותם למנצחים.

לנו המטריאליסטים והסוציאליסטים המהפכנים אין שום דבר מבעית או מדהים בתופעה היסטורית זו. אנו חזקים במודעות שלנו ובשאיפה שלנו לאמת למרות כל הסכנות, בתשוקה להיגיון אשר בעצמה יוצרת עוצמה גדולה ובלעדיה אין שום מחשבה; אנו חזקים בתשוקתינו לצדק ובאמונתנו חסרת הערעור באנושיות ובניצחונה על פני כל הנטיות הפראיות והאכזריות, התאורטיות או הפרקטיות;  וחזקים, סופו של דבר, בעזרה ההדדית שאנו מפגינים אלו כלפי אלו, אנו נכנעים בפני תופעה היסטורית זו ולכל השלכותיה, בה אנו רואים את הביטוי של חוק חברתי טבעי והכרחי, בלתי ניתן למניעה בדיוק כשאר החוקים הטבעיים.

חוק זה הוא תוצאה לוגית ובלתי-נמנעת מהמוצא החייתי של החברה האנושית; מאחר ובעקבות כל ההוכחות המדעיות, הפיזיולוגיות, הפסיכולוגיות וכל ההוכחות ההיסטוריות שהצטברו עד ליום זה, וכן בעקבות ניצולם של הגרמנים את הצרפתים בכובשם את צרפת, מה שמספק הוכחה חזקה לכך, זה כבר לא אפשרי לפקפק ברצינות במוצאנו החייתי. אך מרגע קבלת מוצא חייתי זה של האנושות, הכל מובן מאליו. ההיסטוריה מופיע בפיננו בניגוד המהפכני של העבר, לעתים איטי, מסורבל ואפטי, לעתים מלא תשוקה ועוצמה. ניגוד זה מורכב בדיוק מהניגוד החיובי של מוצאו הפרימיטיבי והחייתי של האדם על ידי התפתחות אנושיותו. האנושות, פרא חייתי, דודניתה של הגורילה, הגיחה מהחשכה התהומית של האינסטינקט החייתי אל תוך האור של התודעה, מה שמסביר את כל טעויות העבר שלה, ובצורה מסוימת מנחמנו בנוגע לשגיאות ההווה שלה. היא יצאה מהעבדות החייתית, עברה בעבדות הקדושה, מצב ביניים בין חיותיותה לחירותה, היא כעת צועדת הלאה אל ההבנה של החירות האנושית. לפי-כך ניתן להניח שעתיקותה של אמונה, של רעיון, הרחק מלהוכיח מה שהוא לטובתו, חייבת, על דרך השלילה, לגרום לנו לחשוד בו. מאחר ומאחורינו חייתיותנו ולפנינו אנושיותנו; האור האנושי, הדבר היחיד שיכול לחמם ולהאיר לנו את הדרך, הדבר היחיד שיכול לשחררנו, לתת לנו כבוד, חופש ואושר, ולשחר בקרבנו אחווה, לעולם לא בהתחלה, וביחס לתקופה בה אנו חיים, תמיד נמצא לקראת סוף ההיסטוריה. הבה אם כך לעולם לא נסתכל לאחור, הבה נסתכל תמיד קדימה; מאחר ומקדימה אור השמש, מלפנינו הגאולה. אם זה מוצק, ואף הכרחי ומועיל, לחזור לאחור כדי ללמוד את עברנו, יהיה זה רק כדי להבין מה היינו ומה לעולם לא נהיה שוב, במה חשבנו או האמנו ובמה לא נאמין או נחשוב בעתיד, מה עשינו – ומה שומה עלינו שלעולם לא לעשות.

מספיק לדון על טיעון העתיקות. וכעת בנוגע לטיעון הפופולריות; כשמדובר על טעות, זה מוכיח רק דבר אחד, הדמיון, אם לא הזהות, של הטבע האנושי בכל התקופות ובכל הארצות. ומאחר וכבר הוסכם שהאנשים, בכל התרבויות ולפחות בחלק מחייהם אם לא למשך כולם, האמינו בקיומו של אלוהים, עלינו רק לסכם שהרעיון המקודש, תוצאה של חשיבתנו אנו, הוא טעות הכרחית היסטורית לפיתוחה של האנושות, ולשאול איך ולמה היא התפתחה היסטורית ולמה עדיין מרבית האנשים מאמינים בה.

עד שלא נבין את הדרך בה הרעיון של ישות על-טבעית או או עולם קדוש התפתח והיה חייב להתפתח בהתפתחות ההיסטורית של התודעה האנושית, כל ההבנה המדעית שלנו את היותו מופרך תהיה לשווא; עד לנקודה זו לא נצליח במאמצינו להשמידו בקרב ההמונים, מאחר ולעולם לא נצליח לתוקפו היכן שנוצר. נידנו מאבק חסר פירות, ללא הצלחות וללא סוף, יהיה עלינו הסתפק לנצח בלוחמה רק בהופעותיו הקרקעיות, בביטויו שאינם ניתנים לספירה, שחוסר-היגיוני בקושי יהיה ניתן לסיום על ידי ההיגיון הפשוט לפני שיופיע בצורה חדשה שאינה פחות מחוסרת היגיון. כאשר הבסיס לכך האבסורדים בעולם, האמונה באלוהים, נשאר שלם, הוא לעולם לא יכשל בהבאת צאצאים חדשים לעולם. כך, בזמן המודרני, בחלקים מסוימים של החברה הגבוהה, רוחניות נוטה לבסס עצמה על חורבות הנצרות.

זה שנשאף להבין את המקור ההיסטורי, את רצף האירועים שפיתח ויצר את רעיון האלוהים בתודעות האדם, לא רק יועיל להמונים, אלא גם יועיל לבריאותנו הנפשית. לשווא נקרא לעצמנו ונאמין שאנו אתאיסטים, עד שנבין את הסיבות הללו, מאחר ועד אז, תמיד נסבול מהתביעות הקולניות ונישלט על-ידי תודעה עולמית זו שאת סודה עוד לא חשפנו; ובהיחשב בחולשה הטבעית אף של האינדיבידואל החזק ביותר כנגד ההגבלות חסרות המעצורים של הסובב אותו, אנו תמיד בסכנת חזרה מידית, בדרך זו או אחרת, לתהומות הנשיה של האבסורדים הדתיים. דוגמאות למצבים חברתיים נוראים אלו נמצאים לעתים קרובות בחברה כיום.

חלק שני

ציינתי את הסיבה העיקרית לריבונות שהמוסדות הדתיים ורעיונותיהם מפגינים אף-כיום כלפי ההמונים. נטיות מיסטיות אלו לא מציינות באדם איזו סטייה של המחשבה כמו שהן מציינות חוסר סיפוק תהומי. הן המחאה האינסטינקטיבית ומלאת התשוקה של האדם כנגד הנדושות, האומללות והצרות של החיים האומללים. לחולי הזה, וכבר אמרתי את זה, יש רק תרופה אחת – מהפכה חברתית.

  בינתיים, התאמצתי להראות את הסיבות האחראיות לתולדה והתפתחות ההיסטורית של ההזיות הדתיות בתודעה האנושית. כאן מטרתי לטפל בשאלה של קיום האל, או של המקור האלוהי של העולם ושל האדם, רק מהגישה של התפקיד המוסרי והחברתי שלה, ואומר רק מספר מילים כדי להסביר טוב יותר את דרך החשיבה שלי, בנוגע לבסיס התאורטי של האמונה הזו.

  כל הדתות, והאלוהויות שלהן, חצאי האלים, הנביאים, המשיחים והקדושים שלהן, נוצרו על ידי הדמיון התמים של האנושות, שלא השיגו את ההתפתחות והבעלות המלאות על כישוריהם. כתוצאה מכך, גן העדן הדתי אינו אלא אשליה בה האדם, מרומם בידי הבורות והאמונה, מגלה את בבואתו, אך מוגדלת והפוכה – כלומר, מקודשת. ההיסטוריה של הדת, של הלידה וההיחלשות של אלים שבאו אלו אחר אלו באמונה האנושית, היא שום דבר מלבד ההתפתחות של התודעה והאינטליגנציה הקולקטיבית של המין האנושי.

  באותה המהירות בה הכוחות, התכונות ואף הפגמים מתגלים, במהלך ההתקדמות המתמשכת שלהם לאורך ההיסטוריה, האנשים מייחסים אותם לאלים שלהם, לאחר שהוציאו אותם מעבר לכל קנה מידה, כמו שילדים עושים, באמצעות הדמיון הדתי, תודות לענווה ונדיבות יראת שמיים זו של אנשים מאמינים ותמימים, גן-העדן הועשר בפינוקי העולם, וכתוצאה ישירה מזה, ככל שהתעשר גן-עדן, כך נעשו האנושות והארץ עלובים יותר. מהרגע בו הוכרז על אלוהים, הוא נהפך באופן טבעי לסיבה, הגורם, היוצר וזה שיכול להיפתר לחלוטין מכל הדברים שהם: העולם אם-כך נהיה לשום דבר והאל נהיה להכל; האדם, יוצרו האמיתי, משה אותו מהריק, השתחווה לפניו, סגד לו ונשבע להפוך ליצורו ועבדו.

  הנצרות היא "הדת" פר אקסלנס, מאחר והיא מציגה ומייצגת בצורה הברורה ביותר, את הטבע הבסיסי של כל מערכת דתית, שהוא השיעבודהפיכתו לכלום ושום דבר וההשמדה של האנושי לטובת האלוהי.

  האל הוא הכל, האנושות והעולם שום דבר. האל הוא האמת, הצדק, טובות הלב, יופי, עוצמה וחיים, האנושות היא שקר, אי-צדק, רשעות, כיעור, אין-אונות ומוות. האל האדון – האנושות שפחתו. מחוסרת יכולת להשיג אמת, צדק וחיי-נצח בכוחות עצמה, היא מחויבת לפנות להתגלות האלוהית. אך כל מי שאומר התגלות אומר גם משיחים, נביאים, כוהנים, כמרים, רבנים, שמאנים ומחוקקי חוקים שמצאו השראה מהאל עצמו; ואלו, מהרגע בו זוהו כמייצגיו של האל עלי אדמות, כמוריה היחידים של האנושות, כנבחרים של האל עצמו להוראתה של האנושות בדרך הגאולה, בהכרח מחזיקים בכוח חסר סוף. כל האנשים חייבים להם צייתנות חסרת סוף; מאחר וכנגד ההיגיון האלוהי להיגיון האנושי אין משמעות, וכנגד הצדק האלוהי אין שום צדק ארצי בנמצא שמחזיק משמעות. עבדים לאלוהים, האנשים חייבים גם כן היות עבדים לכנסייה (הדת) והמדינה, עד למצב בו המדינה מוכרזת כקדושה על-ידי הדת. את האמת זאת, הנצרות הבינה, יותר משאר הדתות שקימות או שהתקיימו, אף אם כוללים את כל הדתות הילידיות, אשר נכללות רק באומות יוצאות דופן בימנו, ולעומתן הנצרות שואפת להכיל את כל העולם כולו; ואת האמת הזאת הנצרות הקתולית, מבין כל הזרמים השונים של הנצרות, הכריזה והבינה בלוגיקה נמרצת. זו-היא הסיבה למה הנצרות היא הדת חסרת הגבולות, הדת הסופית; זו-היא הסיבה למה הכנסייה הרומאית היא הכנסייה היחידה שהגיונית, עקבית ולגיטימי.
אם כך, עם כל הכבוד, אומר זאת לכל המטא-פיזיקאים, הדתיים, הפילוסופים, הפוליטיקאים או המשוררים: רעיון האל משמעו היפטרות מההיגיון והצדק האנושייםזו הסתירה ההחלטית ביותר של החירות האנושיתובהכרח סיומו בשעבודו של המין האנושיהן תאורטית והן פרקטית 

  אלא אם אנחנו רוצים את שעבודו והריסתו של המין האנושי, כמו שרוצים הישועים והאדוקים, עלינו בשום פנים ואופן להקריב או לוותר על שום דבר לאל של התאולוגים או לאל של המטא-פיזיקאים. זה אשר צועד בדרך של האלף-בית המיסטי הזה ומתחיל בא', לבסוף יגיע לת'; זה אשר רוצה לסגוד לאלוהים מחויב שלא להתעסק בהכחשות ילדותיות ולהכריז כי הוא מוותר על חירותו ואנושיותו.

אם אלוהים קיים, האנושות שפחתו; האנושות יכולה וחייבת להיות חופשיה, לכן אלוהים לא יכול להתקיים.

  אני מתריס בכל שנמנע משרשור לוגי זה, הבה ניתן לכולם לבחור.

האם זה הכרחי להצביע ולהבהיר עד לאיזו רמה ובאיזו צורה הדתות הורסות ומשחיתות את האנושות? הן הורסות את ההיגיון שלה, המכשיר הבסיסי לשחרור אנושי, ומורידות אותה לטמטום, התנאי ההכרחי לשעבודה. הן מפחיתות מכבוד העבודה והופכות אותה לסימן של עבדות. הן הורגות את הרעיון והתחושה של צדק אנושי, תמיד מוסיפות לחוסר האיזון לצידם של הנוכלים, המטרות הפריווילגיות של המתירנות הקדושה.  הן הורגות את הגאווה והכבוד האנושיים, ומגנות רק על הצנועים ואלו שזוחלים על ארבע. הן חונקות כל תחושה של אחווה בקרב לבבות האנשים וממלאות אותם במקום בתחושות של אכזריות קדושה ואלוהית במקום.

  כל הדתות אכזריות, כולן נוסדו על דם; מאחר וכולן נשענות ביסודן על רעיון ההקרבה –  זאת אומרת, ההקרבה הנצחית של האנושות לטובת נקמנותה חסרת השובע של האלוהות. בתעלומה מדממת זאת האנושות הקרבן הנצחי, והכומר (או הרב) – גם כן אדם, אך אדם בעל פריווילגיות מהאל – הוא המוציא להורג הקדוש. זה מסביר למה אנשי הדת של כל הדתות, אף הטובים מביניהם, האנושיים, העדינים, כמעט תמיד, בנבכי ליבם, ואם לא בלבבותיהם אז במוחותיהם (ואנחנו מכירים את השפעת המוחות על הלבבות), שוכנים דברים אכזריים ועקובים מדם.

  אלו שיודעים עובדות אלו הכי טוב הם האידאליסטים היצירתיים ממנו אנו. אלו הם אנשים מלומדים שמכירים את ההיסטוריה על בורייה; ומאחר והם באותו הזמן אנשים חיים, נשמות גדולות אשר חדורות בדאגה מתמדת לרווחת המין האנושי, הם קיללו את כל המעשים הנפשעים של הדתות בצחות לשון שאין לה תחרות. הם דוחים בחרון-אף כל תחושה של רעות עם האל הפוזיטיבי של הדתות ועם נציגיו, מהעבר, ההווה ואלו שעל הארץ.

  האל אותו הם מעריצים , או חושבים שהם מעריצים, מובדל מהאלים האמיתיים של ההיסטוריה בדיוק בכך שהוא כלל לא אל מוגדר עם תכונות מסוימות שהן, תהיינה תאולוגיות או מטא-פיזיות. הוא אינו הישות העליונה של רובספייר  או ז'אן-ז'אק רוסו  ואף לא האל הפנתאיסטי של שפינוזה ואף לא האל ההכרחי, הטרנסצנדנטלי והדו-משמעי של הגל. הם דואגים בקפידה יתרה לא לתת לו אף הגדרה שהיא מאחר והם מרגישים בחוזקה שכל הגדרה שיתנו לו תחשפו להשפעה המבטלת של הביקורת. הם לא יאמרו שמא הוא אל אישי או שלא, שמא ברא או שלא את העולם; הם אפילו לא יאמרו אם הוא מבצע השגחה עליונה. כל זה עלול לסכנו. הם מסתפקים בלומר "אלוהים" ושום דבר מעבר לכך. ואם כך, מה הוא האלוהים שלהם? אפילו לא רעיון; זו היא שאיפה.

  זה הוא השם הגנרי של כל מה שנראה להם טוב, יפה, גדול, אצילי, ואנושי. ואם כך, למה הם לא אומרים "אנושות"? אה! מאחר וילהעלם מלך פרוסיה ונפוליאון השלישי וכל עמיתיהם, גם הם אנושיים. רעיון זה מציק להם ללא הפסק. אנושיות אמיתית היא ערבוב של כל מה שאמרתי, כל הדברים הנשגבים והטובים ביותר ושל כל הדבר המדכאים והנוראיים שיש בעולם. איך הם מתמודדים עם עובדה זו? הם ממציאים סקאלה, לקצה אחד בה הם קוראים אלוהיות ולשני הם קוראים חייתיות, ובאמצעה ממקמים את האנושות. הם או שלא רוצים או שלא יכולים להבין ששלושת המושגים האלו הם למעשה אחד, ושלהפרידם שווה להורסם.

  הם לא חזקים בלוגיקה, וניתן אף לומר שהם מתעבים אותה. זה מה שמפריד בינם לבין המטא-פיזיקאים הפנתאיסטים והדאיסטים, ונותן לרעיונותיהם האידאליסטים חזות פרקטית. רעיונותיהם כלל לא שואפים השראה מאיזה פיתוח מחשבתי אלא מהתנסויות היום-יום, מהרגשות והתחושות של החיים. זה מה שמעניק לתעמולה שלהם חזות של עושר וחיוניות, אך זו היא חזות שווא; מאחר והחיים עצמם נהיים סטריליים כאשר מובנת בהם סתירה לוגית.

  הרי הסתירה: הם רוצים אלוהים והם רוצים אנושיות. הם מתעקשים לחבר בין שני מונחים, שמהרגע שהופרדו יכולים להתחבר מחדש רק על ידי הרס זה של זה. הם אומרים בנשימה אחת "אלוהים והחירות האנושית", "אלוהים והכבוד, הצדק, השוויון, אחווה, והשגשוג האנושי" – בלי שום דין וחשבון להיגיון הפשוט שמוכיח שאם אלוהים קיים כל הדברים האלו לא יכולים להתקיים. מאחר ואם אלוהים קיים הוא בהכרח האדון הנצחי והאבסולוטי, ואם אדון כזה קיים, האנושות שפחתו; ואם היא שפחתו, אין לה לא צדק, לא כבוד, לא שגשוג ולא אחווה.  לשווא, כנגד כל היגיון נפוץ וכל מה שלימדה אותנו ההיסטוריה הם מציגים את האל שלהם כמונפש על ידי האהבה העדינה של האנושות את החירות; אדון, לא משנה כמה נחמד הוא מציג את עצמו וכמה ליברלי הוא נראה, הוא עדיין אדון.  קיומו בהכרח מראה על שעבודו של כל מי שנמצא תחתיו.  וכך, אם אלוהים קיים, הדרך היחידה בה הוא יכול לעזור לחירות האנושית היא להפסיק להתקיים.

וולטיר, מעריץ מושבע של החירות האנושית, וכזה שהאמין שכל דבר שמעריצים באנושיות מחויב להיות תלוי בכך שיאפשר חירות אנושית אמר, ואצטטו:" אם אלוהים באמת התקייםהיה הכרחי להיפתר ממנו".

ההיגיון הברור שמוביל לאמרה זו כה מובן מאליו שאין שום צורך להרחיב עליו כעת.  ונראה לי חסר כל סיכוי שהכותבים המדהימים שכבר ציינתי את שמותיהם, לא נתקלו בסתירה מובהקת זאת כאשר הם דברו בנשימה אחת הן על החירות האנושית והן על אלוהים. מאחר והם התעלמו מסתירה זאת, הם לבטח חשבו שסתירה זאת הכרחית לרווחת המין האנושי.

ואולי כשהם מדברים על חירות, רעיון שמאוד יקר לליבם, הם מגדירים אותה אחרת מאיך שאנחנו, מטריאליסטים וסוציאליסטים מהפכניים, מגדירים אותה. ואכן, הם לעולם לא מדברים על החירות בלי מיד להוסיף עוד מילה, סמכות – מילה, ודבר, שאנחנו מתעבים בכל ליבנו.

מה היא סמכות? האם סמכות היא הכוח הבלתי-נמנע של הכוחות הטבעיים אשר בא לידי ביטוי בהשתלשלות האירועים ההכרחית של המאורעות הפיסיים והחברתיים? אכן, כנגד חוקים אלו מרד הוא אסור, ואף בלתי אפשרי.  אולי אנחנו לא מבינים אותם, ואולי אפילו לא מכירים אותם, ועדיין אי אפשר לעבור עליהם; מאחר והם מרכיבים את היסוד והבסיס לעצם קיומנו; הם מקיפים אותנו, חודרים אלינו, מווסתים כל מחשבה, תזוזה ומעשה שלנו; גם כשאנחנו חושבים שאנחנו מפירים אותם, אנחנו למעשה רק מראים שהם מקיפים הכל.

  אכן, אנחנו העבדים הנרצעים של חוקים אלו. אך בעבדות מסוג זה אין שום בושה, ואף יותר, זו אינה עבדות כלל. מאחר ועבדות מניחה את קיומו של אדון, אדון חיצוני אשר מפקד על כוחות חיצוניים לו, וכוחות אלו לא חיצוניים לנו; הם חלק הכרחי מאיתנו; הם מרכיבים את קיומנו, את כל קיומנו, הנפשי, הפיסי, המחשבתי, המוסרי; אנחנו חיים, אנחנו נושמים, אנחנו פועלים, אנחנו חושבים, אנחנו מייחלים רק באמצעות חוקים אלו.   בלעדיהם אנחנו שום דבר, בלעדיהם איננו, מאיפה אם כן אנחנו יכולים לשאוב את הכוח והעוצמה למרוד בהם?

  בהקשר לחוקי הטבע ישנה רק חירות אחת שאפשרית לאנושות – להבינם וליישמם בקנה מידה הולך וגדל ובהתאם למטרה אותה היא דורשת – שחרור של האינדיבידואל ושל הקולקטיב. חוקים אלו, מהרגע בו הובנו, סמכותם לעולם לא תעורער על ידי המוני האדם. האדם בבסיסו חייב להיות מפגר או תאולוג או קפיטליסט או לכל הפחות מטאפיזיקאי, או שופט כדי למרוד באמיתות החוק אשר קובע כי שניים ועוד שניים הם ארבעה.  לאדם חייבת להיות אמונה כדי לדמיין שהאש לא תשרוף או שהמים לא יטביעו, מלבד המקרים בהם נמצאה איזו תחבולה, אשר בתורה גם היא מבוססת על חוק טבע אחר אשר מאפשרת את זה. אך מרידות אלו, או יותר נכון, הנסיונות להן, או הדמיונות של מרידות בלתי אפשריות אלו, הן באופן מוחלט יוצאות דופן; מאחר וניתן לומר שהמוני האנשים, בחיי היום יום לפחות, מקבלים את ריבונותו של ההיגיון הפשוט – זאת אומרת, חוקי הטבע אשר מוכרים – באופן מוחלט.

  חוסר המזל הוא שחלקם הארי של חוקי הטבע, אשר כבר גולו והוכחו על-ידי המדע, עודם לא מוכרים להמוני האנשים, תודות להשגחתן הצמודה של הממשלות הטוטליטריות אשר קיימות, כפי שלבטח אנו יודעים, לטובת האנשים. ישנו עוד קושי – והוא שמרבית החוקים אשר קשורים להתפתחות החברה אנושית, שכמו החוקים הטבעיים הם בלתי ניתנים למניעה, הכרחיים, עוד לא מצאו הכרה בקרב קהילת המדענים.

מהרגע בו יוכרו על ידי המדע, ולאחר מכן, באמצעות מערכות כבירות של הדרכה והוראה יועברו לתודעתם של כלל האנשים, שאלת החירות תיפטר מעצמה. אפילו הרשויות העקשניות ביותר תהיינה מחויבות להודות, שבמצב כזה לא יהיה צורך לא בהתארגנות פוליטית, לא בחקיקה או אף ברגולציה; שלושה דברים אשר, בין אם נובעים מרצונו של הדיקטטור, מהצבעתו של הפרלמנט או אפילו מרצונה המלא של האוכלוסייה (דבר אשר לעולם לא קרה וגם לעולם לא יקרה) הם הרסניים, נוראים ועוינים לחירות האנושית מעצם העובדה שהם שמים עליה חוקים אשר חיצונים לה ולכן רודניים.

  החירות של האינדיבידואל בנויה על עיקרון זה: שיציית לחוקי הטבע, מאחר והוא עצמו הכיר בהם ולא בעקבות כפייה חיצונית עליו מכל סוג שהוא, אלוהית או אנושית, קולקטיבית או אינדיבידואלית.

  הניחו את קיומה של אקדמיה מלומדת, המורכבת מהחכמים שבהוגים המדעיים של ימנו; הניחו שאקדמיה זאת אחראית על חוקי והנהלת החברה, וזו, שתחת ההשראה של האהבה הכנה ביותר לאמת, מעבירה אך-ורק חוקים אשר שורים בהרמוניה מוחלטת עם התגליות העדכניות ביותר של המדע. ואני עדיין מחזיק בדעה שחקיקה שכזאת ומוסד שכזה יהוו תפלץ, וזאת בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שהמדע האנושי תמיד יהיה בלתי-מושלם, זה וההשוואה בין שגילינו ושנותר לגלות, ניתן להסיק שהוא עדיין בחיתוליו. וכך, אם ננסה לכפות על החיים הפרקטיים של האנשים, הקולקטיביים וכן האינדיבידואליים, לאחדות וצייתנות לתגליות העדכניות ביותר של המדע, נגזור על החברה וכן על האינדיבידואלים שחיים בה, מוות קדושים על סדום, דבר אשר במהרה ינקע ויחנוק אותם, מאחר והחיים הם דבר גדול ללא אישור מהמדע.

  הסיבה השנייה היא זו: חברה אשר תציית לחוקים שהאקדמיה המדעית, לא כי היא הבינה בעצמה את ההיגיון של חוקים אלו (במקרה כזה החברה לא תצטרך את האקדמיה שתכתיב לה חוקים), אלא כי האקדמיה מכתיבה לה את החוקים של המדע שהיא עצמה לא מבינה – חברה כזאת לא תהיה מורכבת מאנשים, אלא מפראי-אדם.  זו תהיה מהדורה שנייה למסיון בפרגווואי שבמשך זמן רב הקשיבו לממשלת הישועים. היא לבטח ובמהירות תרד לטמטום מוחלט.

  עדיין יש סיבה שלישית שתהפוך ממשלה כזאת לבלתי אפשרית – אקדמיה מדעית שתהיה בבעלותה ריבונות אבסולוטית, אפילו אם תורכב מהאנשים הידענים ביותר, תהפוך בסופה וללא שום יוצאי דופן למושחתת מוסרית ואינטלקטואלית. אפילו היום, עם מעט הפריווילגיות שיש להם, זה הסיפור של מרבית האקדמיות. הגאון המדעי הגדול מכולם, מהרגע בו הוא נהיה אקדמאי, מהרגע שבו הוא נהיה מלומד רשום, בהכרח יחזור לעצלנות. הוא מאבד את הספונטניות, את החדות המהפכנית שלו, ואת האנרגיה המדאיגה והפראית שמאפיינת את הגאונים, אפילו כשנקראים להשמיד עולמות רעועים ישנים ועל חורבותיהם לבנות חדשים. האקדמאי זוכה, ללא ספק, בנימוסים וחכמה פרקטית, את מה שהוא מפסיד מחדות מחשבתו.  במילה, הוא נהיה מושחת.

  זה הוא המאפיין של הפריווילגיות ושל המשרות הסמכותניות אשר בתודעה ובלב של האדם. האדם הפריווילגי, בין אם חברתית או פוליטית, הוא אדם שחסר בתודעתו ובלבבו. זה הוא חוק חברתי אשר אין לו שום יוצאי דופן, וניתן ליישמו הן על אומות שלמות והן על מעמדות, תאגידים ואינדיבידואלים. זה הוא החוק של השוויון, הבסיס הנעלה לחירות ואנושיות. המטרה העיקרית של מאמר זה היא להדגים את האמת הזה בכל ביטוייה בחיים האנושיים.

  גוף מדעי אשר הופקדה בידו סמכותה של הממשלה בהכרח, במהרה או במאוחר, יפסיק להקדיש את עצמו למדע, ויתחיל להקדיש עצמו לעניינים אחרים גמרי; ועניין זה, כמו שאר הכוחות המבוססים, יהיה הנצחתו העצמית חסרת הקץ על-ידי הפיכת החברה לתלויה בטיפולו וטמטומה.

  אך מה שנכון לאקדמיות מדעיות נכון גם לכל האספות המחוקקות, אפילו אלו שנבחרו על-ידי העם. במקרה שהזכרתי הן אולי תחלפנה את נבחריהן, החלק הזה נכון, אך זה לא מונע את היווצרותו, תוך כמה שנים של גוף של פוליטיקאים, בעלי פריווילגיות, בין אם חוקיות או רק מעשיות, אשר מקדישים עצמם להנחיה החברתית ולחקיקה של מדינה שלמה, בסופו של דבר הם יצרו מעין אריסטוקרטיה פוליטית או אוליגרכיה. צפו בארצות הברית של אמריקה ובשוויץ.

  כך או אך הסמכות החיצונית או המחוקקים החיצוניים – שניהם לא ניתנים להפרדה אלו מאלו, ושניהם נוטים להשחתה של החברה ולהשחתה האיטית של המחוקקים עצמם.

  האם נובע מכך שאני דוחה כל סוג של סמכות? זו היא לא אמונתי כלל. בנוגע למגפיים, אני פונה לסנדלר; בנוגע לבתים, תעלות או מסילות ברזל אני אפנה לעזרתו של הארכיטקט או המהנדס. לידע מיוחד זה או זה אני אפנה לסמכותו של מלומד זה או זה. אך לא ארשה לא לסנדלר, לארכיטקט או למלומד להטיל עלי את מרותו. אני אקשיב להם בחופשיות ועם כל הכבוד אשר חכמתם מטילה עליי, אופיים, הידע שלהם, תמיד אשמור על זכותי לפקפק בהם. אני לא מסתפק בלהתייעץ עם סמכות אחת בכל תחום שהוא; אני מתייעץ עם כמה; אני משווה את דעותיהם, ובוחר את זו שנשמעת לי הבטוחה ביותר. אך איני מכיר בשום סמכות שבטוחה משגיאות, אף לא בעניינים מיוחדים; כתוצאה מכך, לא משנה כמה כבוד אני רוכש לאינדיבידואל כזה או אחר, איני מאמין לחלוטין באף אינדיבידואל שהוא. אמונה שכזו תהיה הרסנית להגיוני, לחירותי, ואף להצלחת מעללי; אמונה שכזאת באופן מידי תהופכני לעבד נרצע, כלי לרצון והאינטרסים של אחרים.

  אם אני קד בפני סמכותם של מלומדים ונשבע על מוכנותי לעקוב, במידת מה וכל עוד הדבר יראה הכרחי בעיני, אחר הוראותיהם, זה מאחר והסמכות שלהם לא מוכתבת לי על ידי אף-אחד, לא אדם או אלוהים. אחרת אני אדחה אותם בכל תוקף, ואקרא לשטן להתייעץ עימם, מאחר ואהיה בטוח שיגרמו לי לשלם, על ידי איבוד חירותי וכבודי העצמי, ויתנו לי בתמורה שאריות של אמת, עטופות באוסף של שקרים. זה מה שאולי יתנו לי.

אני משתחווה בפני סמכותם של המלומדים מפני שהיא מוכתבת לי על ידי ההיגיון שלי. אני מודע לחוסר יכולתי לתפוש את מרבית הידע האנושי, האינטליגנט הגדול ביותר לא יוכל להבין הכל. מכאן נובע הצורך, במדע וכן בתעשייה, בחלוקת העבודה ובארגונה. אני מקבל ואני נותן, אלו הם החיים האנושיים. כל אחד מכוון בתורו ומכווין בתור. לכן אין שום סמכות קבועה והחלטות אלא חילוף הדדי, זמני ומעל הכל רצוני של סמכות וצייתנות.

אותה הסיבה מונעת ממני מלהכיר בסמכות קבועה, המשכית ואוניברסלית, מאחר ואין אף אדם אוניברסלי.  אף אדם שיכול לתפוש את עושר הפרטים של כל המדעים וכל האספקטים של החיים החברתיים. ואם יקרה מצב ואוניברסליות שכזו תוכל להתממש באדם אחד, ואם ירצה אותו אדם להמיט עלינו את סמכותו, פה יהיה הכרחי לגרש אדם זה מעל חברתנו, מאחר וסמכותו תוביל את כל האחרים לטמטום ועבדות. אני לא חושב שעל החברה להתעלל בגאונים, כמו שעשתה עד כה; גם איני חושב שעליה לפנקם מעבר למידה, ומעבר לכך כמובן שלא להעניק להם פריווילגיות או זכויות ייחודיות בשום מצב שהוא; וזאת משלוש סיבות שונות: הראשונה, קל לטעות ולחשוב שרלטן לגאון; שנייה היא – שיטה כזאת של פריווילגיות עלולה להפוך גאונים אמיתיים לשרלטנים, להפיל את רוחם ולשחוק אותם; אחרונה – היא תייצר אדון על עצמה.

  לסיכום: אנו מכירים בסמכות הלא מפוקפקת של המדע, מאחר והמטרה היחידה של המדע היא לנסח את חוקי הטבע באופן המוצלח והשיטתי ביותר, חוקים אשר מוכלים בעולמות החומריים, האינטלקטואלים והמוסריים וכן בעולם הפיסי והחברתי, עולמות אלו למעשה מרכיבים עולם אחד – העולם הטבעי.  מלבד לסמכות לגיטימית ויחידה זו, לגיטימית מאחר והגיונית, הרמונית עם החירות האנושית, אני מכריזים על שאר הסמכויות שקריות, אקראיות והרסניות.

  אנחנו מכירים בסמכות המוחלטת של המדע, אך דוחים את הרעיון שהמלומדים לא יכולים לטעות. הכנסייה שלנו – אם יורשה לי לרגע להשתמש במילה שאני כה מתעב: הכנסייה והמדינה הן שני הדברים שאני מתעב – הכנסייה שלנו, כמו הכנסייה הפרוטסטנטית, יש לנו "ישו" ראשי, המדע; וכמו הפרוטסטנטים, אף יותר הגיוניים מהפרוטסטנטים, לא נסבול לא אפיפיור, שום מועצה או אספות של קרדינלים שלא יכולים לטעות, לא בישופים או אפילו כמרים. ה"ישו" שלנו שונה מזה של הנוצרים בכך ששלהם אישי ושלנו לא אישי; הישו הנוצרי כבר הפך למושלם בעבר ואילו הקדוש שלנו, המדע, תמיד יהפך למושלם רק בעתיד: מה ששווה ללומר שהוא לעולם לא יהיה מושלם. כאן בכך שאנו אומרים שהמדע המושלם הוא הסמכות היחידה, איננו מסכנים את חירותנו.

 במושג "מדע מושלם" אני מתכוון לכזה שיבין לגמרי ובמובנו הרחב ביותר ובכל פרטיו האין סופיים את היקום ואת המערכת שמסדרת את כל החוקיים הטבעיים אשר באים לידי ביטוי בהתפתחות של העולם. ניכר מכך שמדע כזה, המטרה הנשגבת של כל מאמצי התודעה האנושית, לעולם לא יושג או יובן. הקדוש שלנו אם כך לעולם לא היה מושלם, מה שלבטח יוריד את הגאווה של נציגיו בקרבנו. כנגד הבן שבשמו הם מנסים להטיל עלינו את סמכותם אנו פונים לאב, שהוא העולם האמיתי, שהבן הוא רק ביטוי לא מושלם לו, בזמן שאנו, ישויות אמיתיות, חיות, עובדות, נאבקות, אוהבות, שואפות, נהנות וסובלות, הנציגים האמיתיים שלו.

  אבל, בזמן שאנו דוחים את הסמכות חסרות הטעויות, האוניברסלית והמוחלטת של אנשי המדע, אנחנו מרצוננו קדים בפני הסמכות הזמנית, היחסית והמוגבלת של מיצגי המדעי המיוחדים, ואיננו מבקשים דבר מעבר להתייעצות בתורות, ומאוד אסירי תודה על המידע שבטובם יחלקו איתנו. בתנאי שיסכימו לקבל גם מאיתנו בנושאים שאנו מבינים בהם יותר. בכלליות כל שאנו מבקשים הוא לראות אנשים בעלי ידע גדול, הרבה ניסיון, תודעות אדירות ומעל הכל, לב של זהב, משפיעים עלינו באופן טבעי ולגיטימי, לאחר שקיבלנו אזאת בחופשיות ולעולם לא תחת הכפייה של סמכות רשמית כזו או אחרת, שמימית או ארצית. אנו מקבלים את כל הסמכויות הטבעיות וכל ההשפעות של העובדות אך לא של הזכויות; מאחר וכל סמכות אשר מוכרזת ככזאת באופן רשמי נהפכת ישירות לדיכוי ושקר, ובסופו של דבר תטיל עלינו, כמו שאני מאמין שכבר הראתי, עבדות ואבסורד.

 על רגל אחת, למרות הגעתם מזכות הבחירה לכל, אנחנו משוכנעים שכל חקיקה, כל סמכות וכל הפריווילגיות שנרשמו כרשמיות והשפעה חוקית, יכולות לתרום רק למיעוט מצומצם של נצלנים כנגד האינטרס של הרוב מוחלט ויגרמו לשעבוד האנשים.

זה הוא המובן בו אנחנו באמת אנרכיסטים.

  האידאליסטים המודרנים מבינים סמכות בדרך מעט אחרת. למרות שהם חופשיים מההשפעה המסורתית של האמונות הטפלות המאפיינות את כל הדתות הקיימות, למרות זאת הם מייחסים לרעיון הסמכות מובן אלוהי ואבסולוטי. סמכות זאת היא לא מאלו של אמת שהתגלתה באופן פלאי, וגם לא של אמת שגולתה במאמצים והודגמה באופן מדעי. במידה מסוימת הם מבססים אותה על היגיון מעין פילוסופי ובמידה גדולה הם מבססים את האמת שלהם על רגשנות אידאלית ופואטיות מופשטת. הדת שלהם היא ניסיון אחרון לקדש את כל מה שמרכיב את האנושיות באדם.

  זה הוא ההפך המוחלט של העבודה שאנחנו עושים. בשם החירות האנושית, הכבוד האנושי והשגשוג האנושי, אנחנו מאמינים שזו אחריותנו להחזיר מגן-העדן את הטובין שהוא גנב ולהחזירם לארץ. מהצד השני, הם מנסים לבצע שוד דתי מהולל אחרון בו הם יחזירו לגן-העדן, הגנב הנעלה, שנחשף לבסוף, את הרכוש האנושי האדיר, האציל והטוב ביותר.  כעת זה הוא תורם של החושבים החופשיים לבזוז את גן-העדן על ידי אדיקותם הנועזת וניתוחיהם המדעיים.

  האידאליסטים מאמינים ללא כל צל של ספק שהרעיונות והמעשים האנושיים חייבים היתר אלוהי כדי שתהיה להם סמכות גדולה יותר בקרב האנושות. הכיצד היתר זה בא לידי ביטוי? לא באמצעות נס, כבדתות הפוזיטביסטיות, אלא על-ידי הקדושה המפוארת של רעיונות ומעשים: כל מה שגדול, יפה, נאצל, צודק, נחשב קדוש. בכת הדתית החדשה הזאת, כל אדם שמושרה על ידי רעיונות ומעשים אלו, הופך לכוהן, מוכתר ישירות על ידי האלוהים, בכבודו ובעצמו. וההוכחה? הוא לא צריך דבר מעבר לפאר של הרעיונות שהוא מבטא ושל המעשים שהוא מבצע. מעשים ורעיונות אלו כה קדושים עד שהיו יכולים להיווצר רק בהשראה אלוהית.

  והרי, במילים כה מעטות, כל הפילוסופיה שלהם: פילוסופיה של רגשנות, לא של מחשבות אמיתיות, סוג של דתיות מטאפיזיקאלית. זה נראה לא מזיק, אך זה הוא כלל לא המצב, והדוקטוריה המאוד מדויקת, צרה וצחיחה שאשר מוסתרת תחת הערפול הבלתי מוחשי של צלם פואטי זה מובילה לאותן תוצאות הרסניות שכל הדתות הפוזיטיביסטיות מובילות אליהן – והן הסתירות המובהקות ביותר לחירות והכבוד האנושיים.

  להכריז כקדוש את כל מה שגדול, צודק, נאצל ויפה באנושיות זה להכריז בשתיקה שהאנושיות בעצמה לא יכלה לייצר את אותן תכונות – לפיכך, גם כשרעיון זה עומד בפני עצמו, טבעו אומלל, מרושע, מכוער ושפל. וכך אנו חוזרים בחזרה לבסיס כל הדתות – ובמילים אחרות, לזלזול באנושיות לטובת תהילת האלוהות. ומהרגע בו מכירים בנחיתות האנושית ובחוסר יכולתה לצמוח בכוחות עצמה, בלי עזרה משום מוזה אלוהית, זה נהיה הכרחי להכיר בכל המסקנות התאולוגיות, הפוליטיות והחברתיות של הדתות הפוזיטיביסטיות. מהרגע בו האלוהים המושלם והנשגב מוצב בפני האנושות, מתווכים קדושים, נבחרים שקבלו השראה מאלוהים צצים מהארץ להאיר, להנחות ולמשול בשמו על הגזע האנושי.

  האם לא כדאי שנניח שכל האנשים מולאו בהשראה באופן שווה על ידי אלוהים? במצב כזה אין שום שימוש נוסף למתווכים. אך עמדה זאת אינה אפשרית, מאחר והיא, באופן מובהק, סותרת את העובדות. היא תדחק בנו לייחס להשראה האלוהית את כל האבסורדים והטעויות שמופיעים, ואת כל הזוועות, ההבלים, המעשים השפלים והפעולות הפחדניות המבוצעות בעולם. אז אולי אם כך רק אנשים מעטים קבלו השראה מאלוהים, האנשים הגדולים של ההיסטוריה, "הגאונים הווירטואוזים", כמו שהאזרח והנביא ההאיטלקי המהולל צ'וזפה מציני קרא להם. הוא קיבל השראה באופן מידי  מאלוהים עצמו ונתמך בעזרת הסכמה אוניברסלית אשר מבטאה עצמה על ידי הצבעה פופולרית – והרי, הנה צצה סתירה חדשה לפנינו Dio e Popolo (איש האלוהים);  אלו האנשים שצריכים להיות בממשלות של החברות האנושיות. (*הערה 3 בעמוד 19)

  אך הנה אנו שוב נופלים תחת עול המדינה והכנסייה. זו היא אמת שארגון פוליטי חדש זה, בדיוק כמו שאר הארגונים הפוליטיים הישנים אסיר תודה על קיומו לחסד האל, אך נתמך הפעם, לפחות עד כמה שזה משנה, כהמשך הכרחי של רוח הזמנים המודרניים ובדיוק כמו בהכרזות האימפריאליות של נפוליאון השלישי – מכוח רצונם (התאורטי) של האנשים, הכנסייה תפסיק לקרוא לעצמה כנסייה ותקרא לעצמה בית ספר. מה זה משנה? על כיסאות בית ספר זה לא ישבו רק ילדים. שם ימצא הלומד הנצחי, התלמיד יתוודע לנצח לאי יכולתו לעבור את מבחניו, להגיע לגדולת מוריו ולחלוק איתם את סמכותם על העם. (*הערה 4 בעמוד 19)

  המדינה לא תקרא לעצמה מונרכיה; היא תקרא לעצמה רפובליקה: אך היא עדיין תישאר באותה המידה מדינה, זאת אומרת, אפוטרופסות אשר מורכבת ונבחרה על ידי מספר קטן של אנשים נבחרים ומתאימים, אנשים וירטואוזים וגאונים, שישגיחו וידריכו את המעשים של העם הגדול, חסר התקנה והנוראי בילדותו. המורים של בית הספר והפונקציונרים של המדינה יקראו לעצמם רפובליקנים; אך הם עדיין יהיו מורים, רועי צאן, והעם יישאר מה שהיה במהלך כל ההיסטוריה, עדר. היזהרו מגוזזים, מאחר והיכן שיש עדר בהכרח שיש רועי צאן שיגזמו ויילעטו עליו.

העם, במערכת הזו, יהיה לנצח התלמיד. למרות ריבונות העם (אשר מומצאת לגמרי), הוא ימשיך לשרת ככלי למחשבותיהם, רצונותיהם ובהכרח גם האינטרסים של אחרים ממנו. בין סיטואציה זו לבין חירות, החירות היחידה שיש, ישנה תהום. זה יהיה דיכוי ישן ועבדות ישנה תחת שמות חדשים; והיכן שישנה עבדות ישנו סבל, פראות, מטריאליזם חברתי ברוטלי, בקרב המעמדות הפריווילגים ובקרב ההמונים.

בהכחשתם דברים אנושיים האידאליסטים תמיד מסיימים בניצחון המטריאליזם הברוטלי. וזה בעקבות סיבה פשוטה מאוד: האלוהי מתאדה ומגיח למדינה משלו, גן-עדן, בזמן שרק האכזרי נשאר על הארץ.

אכן, התוצאה ההכרחית של האינדיבידואליזם התאורטי היא המטריאליזם הברוטלי ביותר; ללא ספק, בקרב אלו אשר מטיפים לאותו אינדיבידואליזם, התוצאה הרגילה למרות כל המאמצים היא, שהם נאלצים לראות את כל עבודתם מתעקרת – אך בקרב אלו שמנסים להבין את מצוות החיים ובכל החברה אשר נשלטת ע"י דוקטרינות אידאליסטיות.

על מנת להדגים עובדה זאת, אשר בתחילה עלולה להיראות מוזרה אך למרות זאת מבהירה עצמה באופן טבעי כאשר נוכחת מחשבה נוספת, הוכחות היסטוריות נפוצות לרוב.

השוו בין שתי הציוויליזציות האחרונות של העת העתיקה – היוונית והרומאית. מי מהשתיים המטריאליסטית ביניהם, הטבעית בנקודת מוצאה והכי הומנית ואידאלית בתוצאותיה? ללא ספק הציוויליזציה היוונית. ועל דרך הניגוד? מי מהן אידאליסטית באופן אבסטרקטי בנקודת מוצאה – ובכך מקריבה את החירות המטריאליסטית של האדם למען החופש האידאליסטי של האזרח, אשר מיוצג על ידי הגוף האבסטרקטי של המחוקק וההתפתחות הטבעית של החברה האנושית לגוף האבסטרקטי שנקרא מדינה – ולמרות כל זאת היא הייתה ללא ספק האכזרית ביותר בתוצאותיה? ללא ספק, הציוויליזציה הרומאית. זו-היא אמת חקוקה בסלע שהציוויליזציה היוונית, כמו כל הציוויליזציות העתיקות, כולל זו הרומאית, הייתה ללא יוצאי דופן לאומנית ומבוססת על עבדות.  אך מלבד שני פגמים אלו זו האחרונה הבינה את רעיון האנושיות; היא הפכה את חייו של האדם לאציליים והיללה אותם.  היא הפכה עדרים אנושיים להתארגנויות חופשיות של אנשים חופשיים: היא יצרה, דרך החירות, את המדעים, האומנות, שירה, פילוסופיה בת אלמוות ואת העקרונות הבסיסיים של הכבוד האנושי.  עם חירות פוליטית וחברתית היא יצרה מחשבה חופשית.  בסיומם של ימי הביניים, בתקופת הרנסנס, עובדת הגירתם של מספר יוונים והבאת מספר מספרים נצחיים אלו לאיטליה הספיקה על מנת להחיות את החיים, החירות, המחשבה והחירות אשר היו קבורים במרתפים החשוכים של הקתוליות, שחרור אנושי, זהו שמה של הציוויליזציה היוונית.  ושם הציוויליזציה הרומאית? כיבוש עם כל תוצאותיו ההרסניות.  ומילתה האחרונה? הקיסרים הכל יכולים.  מה ששווה לרגרסיה ושיעבוד המין האנושי.

  אפילו היום, העיקרון הקיסרי הוא זה אשר מוחה באכזריות ובמידה מטריאליסטית את החירות והאנושיות מכל המדינות האירופאיות.

  וכעת השוו שתי ציוויליזציות מודרניות – האיטלקית והגרמנית. הראשונה ללא ספק מייצגת בהוויה הכללית שלה מטריאליזם. והשנייה, על דרך השלילה, מייצגת אידאליזם בצורתו האבסטרקטית, הטהורה והטרנסנצדנטלית. הבה נראה מה הן פירות האחת ומה הן פירות השנייה.

  כבר בזמן זה, איטליה היוותה שימוש ניכר לשחרור האנושות. היא היתה ראשונה שהחייתה ונשמה לרווחה את עיקרון החירות באירופה וששחזרה לאנושות את תארי האצולה שלה: התעשייה, סחר, שירה, אומנות, המדעים והמחשבה החופשית. נמחצת תחת עול הרודנות של שלוש מאות שנים אפיפיוריות ואימפריאליסטיות, איטליה נגררת בבוץ ההנהגה הבורגנית. כיום ניתן לראותה במצב איום ונורא ביחס למה שפעם היתה. ועדיין! עד כמה היא שונה מגרמניה! באיטליה, למרות נסיגה זו – הבה נקווה שזמנית –            יכולים האנשים לחיות ולנשום ברווחה, כאשר הם מוקפים באנשים שנראה כי נולדו לחופשיות. [15]

  איטליה, אפילו איטליה הבורגנית, יכולה להתגאות באנשים כדוגמת מציני וגריבלדי. בגרמניה האנשים נושמים את צחנת העבדות הפוליטית והחברתית, אשר מקובלת ומוסברת פילוסופית ע"י אנשים דגולים אשר עושים כן מכוח רצונם החופשי. גיבוריה, ואני תמיד מדבר על גרמניה שבהווה ולא על זו שבעתיד; על גרמניה האריסטוקרטית והבירוקרטית, הפוליטית וזו הבורגנית, וחס ושלום לא על זו של הפרולטריון – גיבוריה הם ההפך המוחלט ממציני וגריבלדי: גיבוריה הם וויליאם הראשון, הנציג האכזר והגאון של האל הפרוטסטנטי, מסר, ביסמרק ומולטקה, הגנרל מנטויפל ו-ורדר.  בכל קשריה הבינלאומיים, גרמניה תמיד, עוד מעריסתה, פלשה וכבשה באיטיות ובשיטתיות, תמיד מוכנה "להעניק" לאלו שכבשה את העבדות שמאפיינת אותה; ומאז שהתאחדה לכדי כוח אחד הנה היתה לטורדנות שאינה עוזבת, סכנה לחירותה של כלל אירופה. היום גרמניה, ברוטלית ומנצחת.

  על מנת להראות הכיצד אידאליזם תאורטי נהפך לכדי מטריאליזם פרקטי בצורה בלתי ניתנת למניעה, עלי רק לצטט ולהראות את דוגמת הכנסייה הנוצרית ובטבעיות אביא קודם כל את דוגמת הכנסייה הרומית.  מה יותר נשגב, יותר מעניין, ובמובן האידאליסטי יותר נפרד מכל האינטרסים הארציים, מאשר דוקטרינת ישו אשר מוטפת ע"י הכנסייה. ומה יותר מטריאליסטי באכזריותו מאשר נוהג אותה הכנסייה, החל מהמאה השמינית, אשר ממנה קיימת הכנסייה ככוח משמעותי? מה היא והיתה משרתת במאבקיה עם השליטים של אירופה? אוצרותיה הזמניים, לפני הכל הכנסותיה, לאחר מכן כוחה הזמני, הפריווילגיות הפוליטיות שלה. עלינו לעשות חסד לכנסיה ולהכיר בכך שהייתה הראשונה לגלות בעידן המודרני את האמת הבלתי מתפשרת אך הלא ממש נוצרית שאושר וכוח, הניצול הכלכלי והשעבוד הפוליטי של ההמונים הם שני התנאים ההכרחיים לשליטה האלוהית על הארץ: העושר הורס ומעוות את הכוח, הכוח לנצח מגלה וחושף מקורות חדשים לאושר, ושניהם מבטיחים יותר מהשליחים והחסד האלוהי את הצלחת הפרדיגמה נוצרית. זוהי אמת היסטורית והכנסיות הפרוטסטנטיות מצליחות לזהותה: ללא ספק, אני מדבר על הכנסיות העצמאיות של אנגליה, אמריקה ושוויץ, ולא על הכנסיות הכפופות של גרמניה. לאחרונות אין שום יוזמה משל עצמן, הן עושות מה שאדוניהן, אשר באותו הזמן מהווים גם את הצ'יפים הרוחניים שלהם, מורים להן לעשות. זוהי עובדה ידועה לחלוטין שהפרופגנדה הפרוטסטנטית, במיוחד באנגליה ובאמריקה, מחוברת באינטימיות גדולה לפרופגנדה של האינטרסים החומריים והמסחריים של שתי אומות אלו; וזה ידוע באותה מידה שהמטרה של פרופגנדה זו היא לא העשרת האומות ושגשוגן החומרי כשהיא פועלת עם מילתו של אלוהים, אלא ניצולן של מדינות אלו עם מטרה להעשרה של מעמדות מסוימים אשר במדינות אלו מאוד צרי-עין ואדוקים.

  בקצרה, כלל לא מסובך להוכיח היסטורית שהכנסייה, והכוונה בכך היא לכלל הדתות, לצד התעמולה הרוחנית שלהן וככל הנראה במטרה לגבש ולהעצים את ההצלחה שלה, מעולם לא זנחה את ארגונה לכדי תאגידי ענק שמטרתם ניצול ההמונים תחת הגנתו והברכה הישירה של כוח אלוהי כזה או אחר; כל המדינות, שכפי שאנחנו יודעים, עם כל המוסדות הפוליטיים והמשפטיים שלהן, והמעמדות הפריווילגיים שהם יצרו, הן רק ענפים זמניים של הדתות השונות והן מחזיקות בתפיסה עקרונית אשר גורמת לניצול למען רווחם של מיעוטים עצלניים, אשר נוצרו באופן בלתי ישיר ע"י הכנסייה; לבסוף ובאופן כללי, פעולתם של האל הטוב וכל האידאליסטים הקדושים על כדור-הארץ הגיע לידי סיום בכך שתמיד ובכל מקום פורח המטריאליזם בשביל המיעוט הפריווילגי על חשבון האידאליזם הפנטי של ההמונים.

  הוכחה חדשה לכך נמצאת במה שאפשר לחזות בו היום. מלבד לבבות הזהב והמוחות הגדולים, שכבר התייחסתי אליהם קודם ככאלה שהולכו שולל, מי הם המגנים העקשנים העכשוויים של האידאליזם? במקום הראשון, השליטים בצרפת. עד לאחרונה, נפוליאון השלישי ואשתו מדאם יוג'ין; כל השרים לשעבר שהיו בממשלתם, השופטים והגנרלים לשעבר, מרוהר ו-בזין עד ל פלורי ו פיטרי; הגברים והנשים מהעולם האימפריאלי שעשו אידיאלזציה מושלמת והצילו את צרפת; העיתונאים והמלומדים שלהם, פול דה קאסאגנאק, ז'ירארדין, דוורנו, ואילו, לאווארי, דומה, ; הפלנקס השחור של הישועיים והישועיות בכל מלבושיהם; הבורגנות הגבוהה והבינונית של צרפת; הליברים עם הדוקטרינות, והליברלים שללא דוקטורינה, פרנסואה גיזו, אדולף טייר, ז'ול פברא, אז'ן פלאטאן ז'ול סימון , כל המגנים העקשנים של הניצול הבורגני. בפרוסיה, בגרמניה, וויליאם הראשון, הנציג האציל הנוכחי של האל הטוב על הארץ; כל הגנרלים וכל המפקדים שלו, פומרנים ואלו שאינם; כל צבאו אשר חזק באמונתו הדתית, אך עתה כבש את צרפת בדרך האידאלית שאנחנו מכירים כה טוב. ברוסיה, הצאר ופמלייתו; המורבייפים והברגים, כל הקצבים והמומרים האדוקים של פולין.  בכל מקום, בקצרה, אידאליזם דתי או פילוסופי, אחד מהם הוא פחות או יותר התרגום החופשי של האחר, משרת היום כדגל החומרי, המדמם ובעל הכוח הברוטלי של ניצול חומרי חסר בושה; בינתיים, כניגוד לכך דגל המטריאליזם התאורטי, הדגל האדום של שוויון כלכלי וצדק חברתי מורם לידי נס ע"י האידאליזם הפרקטי של ההמונים המדוכאים והמורעבים, אלו אשר נוטים להבין את החירות האנושית הדגולה ואת הזכות האנושית אשר באה לידי ביטוי באחוות כל האנושות על פני הארץ.

מי האידאליסטים האמיתיים, האידאליסטים שאינם מתעסקים באבסטרקט אלא בחיים, לא בגן-העדן אלא בארץ, ומי הם המטריאליסטים?

ניכר מכך שהתנאי ההכרחי לאידאליזם תאורטי או אלוהי הוא הקרבת ההיגיון והלוגיקה האנושיים, והכחשת המדע. אנו רואים גם שבהגנה על הדוקטרינות של האידאליזם מוצא עצמו מי שעושה זאת בשורות מדכאי ומנצלי ההמונים. אלו שתי סיבות מעולות שמספיקות ככל הנראה לגרום לכל אדם חכם כדי לנטוש את האידאליזם. אז איך קורה אם כן שההוגים האידאליסטים המוכשרים והגדולים של זמננו, אשר בהחלט לא חסר להם לא כישרון, לא רצון טוב ולא חדות מחשבה, אשר הקדישו את כל חייהם לשירות האנושות – איך קורה המצב שהם מתעקשים להמשיך לייצג דוקטרינה חסרת כבוד ומגונה?

ללא ספק הם מושפעים ממניע חזק במיוחד. זה לא יכול להיות המדע או הלוגיקה, מאחר ושני אלו הטילו את דינם כנגד הדוקטרינה האידאליסטית. זה גם לא יכול להיות אינטרס אישי, מאחר ואנשים אלו הם הרבה מעבר לאינטרסים שכאלו. אם כך, זה חייב להיות איזה אינטרס מוסרי עוצמתי במיוחד. איזה? יכול להיות רק אחד.   האנשים המוכשרים האלו ככל הנראה באמת ובתמים מאמינים שהתאוריות האידאליסטיות הכרחיות למען שלמותו המוסרית והכבוד האנושי, ושהתאוריות המטריאליסטיות מורידות את האדם לרמתן של החיות.

ואם האמת הייתה ההפך הגמור!

כמו שכבר ציינתי, כל התפתחות בהכרח סותרת את תנאי המוצא שלה. על פי המטריאליסטים, נקודת המוצא היא חומרית, ולכן שלילתה חייבת להיות אידאלית. כאשר מתחילים מנקודת מוצא חומרית ומהעולם האמיתי, מכאן נובע באופן לוגי לחלוטין שהאידאליזם האמיתי –  זאת  אומרת, ההאנשה האמיתית, באה בשחרור והחירות המוחלטת של כל החברה כולה. מהצד השני; ומאותה הסיבה, נקודת המוצא של האסכולה האידאליסטית היא האידאל, מכאן נובע שהיא מביאה בהכרח להפיכת החברה לחומרית ולארגון רודנות אכזרית ולניצול האכזרי והטמא תחת שלטון המדינה והכנסייה. ההתפתחות ההיסטורית של האנושית על פי האסכולה המטריאליסטית היא צמיחה הדרגתית; לשיטת האידאליסטים, היא לא יכולה להיות דבר מלבד נפילה מתמשכת.

לא משנה איזו שאלה וקושיה אנושית ננסה לפתור, תמיד נמצא את הסתירה המהותית הזו בין שתי אסכולות אלו. כך, כמו שכבר צפיתי, המטריאליזם מתחיל מהחייתיות ומבסס את האנושיות; האידאליזם מתחיל מהקדוש והאלוהי ומבסס בכך את שעבוד ההמונים וגוזר עליהם חייתיות נצחית. המטריאליזם כופר ברעיון הבחירה החופשית ומגיע בכך לחירות; האידאליזם, בשם הכבוד האנושי, מכריז על הבחירה החופשית, ועל חורבות החירות מבסס את הסמכות. מטריאליזם כופר ברעיון הסמכות, מאחר ובצדק, הוא מחשיבה כתוצאה של החייתיות, ומאחר ומטרת ההיסטוריה היא האנושיות ,היא יכולה להיות מושגת רק דרך חירות. לכן, בקצרה, תמיד ניתן למצוא את האידאליסטים באמצע אקט המטריאליזם הפרקטי, ובאותו הזמן ניתן למצוא את המטריאליסטים בהבאת האידאל לעולם דרך המחשבות והרעיונות הדגולים ביותר.

ההיסטוריה, לפי שיטת האידאליסטים וכשפי שכבר ציינתי, אינה דבר מלבד נפילה ממושכת. הם מתחילים בנפילה נוראית, ממנה הם לעולם לא מתאוששים ה – salto mortale; מהמחוזות הנשגבים של הרעיון המוחלט והטהור אל תוך החומר. ולתוך איזה חומר! לא לתוך החומר אשר תמיד נע ויוצר, אשר מלא בתכונות וכוחות, בחיים וחכמה, כפי שאנו רואים בעולם האמיתי; אלא לתוך חומר חסר צורה, עני ואומלל לצמיתות ומופשט מכל מה שנותן לו את תכונותיו כחומר לטובת קיסרו, האלוהים שלהם; לתוך החומר אשר נגנבה ממנו כל התנועה והפעולה, מייצג כניגוד לרעיון האלוהי, דבר מלבד טמטום גמור, חוסר יכולת לחדור אליו, אינרציה וחוסר תזוזה.

הנפילה הזו כה ארוכה ונוראית, שהרעיון האלוהי משוטח לחלוטין, מאבד הכרה ולעולה לא יחזור למלוא כוחו.  ובמצב אומלל זה עליו עדיין לבצע ניסים! מאחר וברגע בו החומר נהיה מובנה, כל תנועה, אף החומרית ביותר, היא נס שיכול לנבוע רק מהשגחה אלוהית, מהתערבות אלוהית בחומר. והרי האלוהות המסכנה הזו, מושחתת וחצי מחוסלת על ידי נפילתה, שרועה במשך כמה אלפי שנים בעילפון זה, ואז מתעוררת באיטיות, לשווא מנסה להיזכר במידע על עצמה, וכל תזוזה שהיא עושה בכיוון זה על החומר נהפכת לבריאה, צורה חדשה, נס חדש. ובצורה זאת היא עוברת על כל השלבים של החומר והחייתיות – קודם גז, תרכובות כימיות פשוטות או מורכבות, מינרלים, לאחר מכן היא מתפשטת על פני הארץ כצמחיה וחיות עד שהיא מתרכזת באדם. וכאן נראה כי היא תהפוך בהכרח לעצמה שוב, מאחר והיא מדליקה בכל יצור אנושי ניצוץ מלאכי, חלקיק מקיומה האלוהי, הנשמה בת האל-מוות.

איך אותה אלוהות הצליחה לאחסן דבר בלתי-גשמי כזה על בסיס הדבר הגשמי לחלוטין; הכיצד יכול הגוף להכיל, להגביל ולמסגר רוח טהורה? שוב, זו היא אחת מאותן שאלות אשר רק אמונה, האישור המפגר והתשוקתי של האבסורד, יכולה לפתור. זה הוא הנס הגדול מכולם. כאן אבל, עלינו רק לבסס את העובדות, את התוצאות הפרקטיות של נס זה.

לאחר אלפי מאות שבוזבזו לשווא בניסיון להתאושש, האלוהות, אשר אבדה והתפזרה בין החומר אותו היא מנפישה ומזיזה, מוצאת נקודת תמיכה, מאין ריכוז להתרכזות עצמית. נקודה זו היא האנושות, הנשמה בת האל—מוות של האנושות אשר כלואה לבדה בגופה בן התמותה. אך כל אדם בנפרד הוא קטן לאין שיעור מהנדרש, מוגבל מדי, כדי להחיל את האלוהות; הגוף האנושי יכול להכיל רק חלקיק קטן, בן-אל-מוות כמו השלם, אך קטן ללא מידה מהשלם. ניכר מכך שהישות האלוהית, הישות הלחלוטין לא גשמית, תודעה, גם כן ניתנת לחלוקה כמו החומר. עוד תעלומה שפתרונה נותר לאמונה.

אם אלוהים כולו יכול להיות בתוך אדם אחד, אז כל אדם היה אלוהים. היה לנו מאגר עצום של אלים; כל אחד מוגבל על ידי השאר, אבל עדיין אין סופי – סתירה אשר משמעותה תהיה הריסתה הדדית של המין האנושי, מאחר ולא תהיה אפשרית התקיימותו של יותר מאחד. בנוגע לרסיסי האלוהות, ישנו עניין אחר; אין דבר יותר הגיוני משכל חלקיק יהיה מוגבל על ידי האחרים וקטן יותר מהשלם. אך הרי צצה לפנינו סתירה חדשה. להיות מוגבל, קטן יותר או גדול יותר, הן תכונות של חומר, לא של תודעה. לפי המטריאליסטים זה נכון, התודעה היא רק תוצר של הגוף המטריאליסטי לגמרי שלנו, והגדולה או חוסר המשמעות של התודעה תלויה לגמרי בשלמותו או היעדר שלמותו של האורגניזם האנושי. אך תכונות אלו של פאר ומוגבלות חלקית לא יכולות להיות של התודעה כמו שהאידאליסטים תופסים אותה, תודעה בלתי חומרית לגמרי, תודעה שקיימת לגמרי במנותק מהחומר.  לא יכולה להיות תודעה גדולה יותר, קטנה יותר או איזו שהיא מגבלה אחרת בקרב תודעות, מאחר ויש רק תודעה אחת – אלוהים. להוסיף שאותם חלקיקים אלוהיים אשר מרכיבים את נשמות האנשים הם בני-אלמוות היא רק הבאה של סתירה זאת לשיאה. אך זו היא שאלה של אמונה, הבה נתקדם הלאה.

הרי ישנה האלוהות הקרועה לגזרים ומאוחסנת בחלקיקים קטנים לאין שיעור, במספר עצום של ישויות, זו היא האלוהות עצמה מכל המינים, הגילאים, הגזעים והצבעים. זה הוא מצב מאוד לא נעים או נח, מאחר וחלקיקי האלוהות כה לא מכירים אלו את אלו במראם האנושי שהם מתחילים לבלוע האחד את השני. מעבר לכך, באמצע מצב ברברי וחייתי זה החלקים האלוהיים או הנשמות האנושיות, נזכרים באלוהות הקדומה שלהם, ונמשכים האחד לשני והאחת לשנייה ליצור השלם; הם מחפשים האחד את השני, הם מחפשים את השלם.  מפוזרת ואבודה בעולם הטבעי, אשר מחפשת עצמה באדם, והיא כל כך הרוסה על ידי כמות בתי הכלא האנושיים שהיא נמצאת בהם עד שבחפשה אחר עצמה היא מבצעת מעשי שטות אחר שטות.

החל מפטישיזם, האלוהות מחפשת אחר עצמה, בהתחלה באבן, לאחר מכן בעץ, לאחר מכן בפיסת בד. ככל הנראה היא לעולם לא תצליח לצאת מהבד, אלא אם האלוהות האחרת, האלוהות שלא הורשתה ליפול אל תוך החומר, אשר נשארת במצב של רוח טהורה בגבהים הנשגבים של האידאל המושלם וגן-העדן, לא תרחם עליה.

והרי תעלומה חדשה –זו בה האלוהות מחלקת עצמה לשני חצאים, שניהם באמת יפים לגמרי. אחד, אלוהים האב – נשאר טהור במחוזות הנשגבים, והשני – אלוהים הבן – נופל אל תוך החומר. ניתן לראות בבהירות שבין שתי אלוהויות אלו נוצרת מערכת יחסים, מלמטה למעלה ומלמעלה למטה; ויחסים אלו, אשר נחשבים לקבועים – יוצרים את רוח הקודש. וכך בתאולוגיה הממשית ובמטאפיזיקה, נוצרת התעלומה הנוראית הגדולה של השילוש הקדוש בנצרות.

אך הבה לא נבזבז זמן בחקירת גבהים אלו, ונבין מה קורה על פני הארץ.

אלוהים האב, רואה מהגבהים המפוארים בהם הוא מצוי שאלוהים הבן המסכן כל כך מסכן ואבוד בחומר, שוטח לגמרי מנפילתו אליו, מחליט לעזור לו, מאחר ועוד לא חזר לעצמו לאחר שהפך לאנושי. מתוך מספר עצום של נשמות בנות אל-מוות אלו, זעירות ללא סוף, אשר ביניהן אלוהים הבן חילק עצמו כך עד שלא הכיר עצמו יותר, אלוהים האב בחר את אלו אשר הכי מוצאים חן בעיניו, בוחר את אלו שמתאימים לו, את נביאיו, את אנשיו המחוננים, הנדבנים והמחוקקים הגדולים של האנושות: זרתוסטרה, בודהה, משה, קונג-פו-דזה (הידוע בשמו היווני, קונפוציוס), ליקורגוס, סולון, סוקרטס, אפלטון הקדוש, ומעל כולם – ישו, היישום המושלם של אלוהים הבן, סוף-סף בא לידי ביטוי באדם אחד שלם; כל השליחים, הקדושים והנביאים, בניהם נמנים פאולוס הקדוש, יוחנן ועוד רבים אחרים.

וכך לבסוף הגענו להגשמתו של אלוהים על-פני הארץ. אך בבת-אחת אלוהים מופיע – והאדם מורד לאפס, מאחר והוא עצמו חלקיק מאלוהים. סלחו לי! אני מודה שחלקיק של שלם מוגבל ומוגדר, לא משנה עד כמה קטן, הוא כמות, גודל פוזיטיבי. אך חלקיק של הגודל האין-סופי, בהשוואה לכך, הוא בהכרח קטן לאין קץ, מליארדי מליארדים כפול מיליארדי מיליארדים, התוצאה שלהם בהשוואה לאין-סוף, הם קטנים לאין-שיעור ומתאפסים. אלוהים הוא הכל; לכן האנושות, ושאר העולם האמיתי איתה, היקום, החלד, הם כלום. אי-אפשר להתחמק ממסקנה זאת.

אלוהים מופיע, האנושות מורדת לעפר ואפר; וככל שהאלוהות מעוצמת, כך מסכנה האנושות יותר. זו היא ההיסטוריה של כל הדתות; זאת היא ההשפעה של כל ההישארות האלוהיות וחקיקותיהן. אלוהים הוא שם המועדון שבו שוכנים כל האנשים ה"מחוננים" אשר הכו את החירות, הכבוד, ההיגיון והשגשוג האנושיים.

בתחילה חזינו בנפילתו של אלוהים. כעת ישנה נפילה אשר הרבה יותר נוגעת לנו – זו של האנושות, אשר נגרמת רק בגלל הופעתו של אלוהים בארץ.

ראו באיזו טעות יסודית האידאליסטים מוצאים את עצמם. בדיבורם איתנו על אלוהים מטרתם ורצונם להעצים אותנו, לשחרר אותנו, להאציל אותנו, אך ההפך הוא הנכון, הוא דורכים ומשפילים אותנו. בשמו של אלוהים הם חושבים שהם יכולים לבסס אחווה בקרב האנושות, אך להפך, הם יוצרים גאווה, בוז; הם זורעים מחלוקת, שנאה, מלחמה; הם מבססים עבדות. מאחר ועם הופעתו של אלוהים מופיעות הרמות השונות של ההשראה האלוהית; האנושות מחולקת לאנשים בעלי השראה רבה, עם פחות השראה וחסרי השארה. כל אלו חסרי משמעות לחלוטין בפני האלוהים, זו היא אמת; אך בהשוואה האחד לשנייה, חלקם גדולים יותר מאחרים; לא רק בתור אנקדוטה חסרת מסקנות, מאחר ואנקדוטה של חוסר שוויון לא אומרת דבר אם אין לה איזו המצאה חוקית או מוסדית, אך חוסר השוויון אשר נוסד על ברכי ההשראה האלוהית, מיד נהפך לקבוע. הבלתי מושראים חייבים לציית למושראים, ואלו למושראים במיוחד. וכך מבוסס העיקרון של סמכות, והרי גם שני המוסדות הבסיסיים של העבדות: הכנסייה והמדינה.

מכל הרודנים, הדתיים הגרועים ביותר. הם כה קנאים, כה חרדים לתהילת האל שלהם ולניצחון הרעיון, שלא נשאר בלבבותיהם מקום לחירות, הכבוד או אף למניעת הסבל של אנשים חיים, אנשים אמיתיים. קנאות אלוהית, התעסקות באידאל, לבסוף מייבשים אף את הנשמות הרכות ביותר, את הלבבות הרחומים ביותר, מקורות האהבה האנושית. כאשר הם שוקלים את המציאות מנקודת המוצא של האין-סוף והנצח או של הרעיון המופשט, הם מתייחסים בזלזול לאירועים במציאות; אך כל חייו של האדם, האדם האמיתי העשוי בשר ועצם, מורכבים אך ורק מאירועים חולפים במציאות; אף הדתיים הם רק אירועים חולפים במציאות, ולאחר שחלפו יוחלפו באחרים שיוחלפו גם הם ולעולם לא יחזרו. הדבר היחיד שיחסית נצחי באנושות היא האנושיות, אשר בעקביות מתפתחת והופכת לעשירה יותר מדור לדור. אני מציין שזה יחסית, מאחר ומרגע שכוכבנו ייהרס – הוא אינו יכול שלא, במוקדם או במאוחר, מאחר וכל דבר שיש לו התחלה גם יש לו סוף, כוכבנו, מרגע שיתפרק באקט שלבטח ישרת יצירה של דבר חדש ביקום, שהוא הדבר היחיד שבאמת חסר קץ, מי יודע מה יקרה לכל האנושיות שלנו? למרות זאת, נקודת הריסתו של כדור-הארץ מצויה ההרחק בעתיד, ואם שוקלים את האנושיות ביחס לכך, היא אכן אין-סופית. אך עובדה זאת של אנושיות מתקדמת  קיימת ואמיתית, אך באה לידי ביטוי רק דרך זמנים מוגבלים, מקומות מוגדרים, באנשים אמיתיים וחיים, ולא דרך הרעיון הכללי והמופשט.

הרעיון הכללי הוא תמיד פשוט, ומהסיבה הזאת הוא מעין שלילה של החיים האמתיים. ציינתי באפנדיקס שהמחשבה האנושית, וכתוצאה מכך, המדע, יכולה לתפוש ולשיים רק את החשיבות הכללית של העובדות האמיתיות, היחסים בניהם, החוקים שלהם – בקצרה, מה שקבוע בשינויים המתמשכים – אך לעולם לא את צידם החומרי והאינדיבידואלי, מפרפר מרוב מציאותיות וחיים, וכתוצאה מכך בלתי מוחשי ובורח כל העת.  המדע מבין את החשיבה על המציאות, לא את המציאות עצמה; המחשבה על החיים ולא את החיים עצמם.  זה הוא גבולו, הגבול האמיתי היחיד שלנו, מאחר והוא מבוסס על המחשבה מטבעו, והיא האיבר היחיד של המדע.

על בסיס טבע זה נמצאות המשימה והזכויות הבלתי-מעורערות של המדע, אך גם חוסר יכולתו המשווא, אך גם פועלו השובב אשר בא לידי ביטוי כל פעם שאחד מנציגיו מנסה לשלוט על החיים. משימתו של המדע היא, דרך התבוננות באירועים אמיתיים וחולפים ולנסח את הכללים אשר על-פיהם מתנהל העולם החומרי והעולם החברתי; כמטבע לשון, הוא מקבע את אבני-הדרך הבלתי משתנות של ההתפתחות האנושית על-ידי הבלטת התנאים בכללים שהתעלמות מהם תהייה פטלית ומסוכנת. בקצרה, המדע הוא מצפן החיים; אך הוא לא החיים עצמם. המדע בלתי-ניתן לשינוי, חסר אישיות, כללי, אבסטרקטי, לא-מוחשי, כמו החוקים שהוא אך חיקוי שלהם, שיקוף מוחי (מילה אשר באה להזכירנו שהמדע הוא רק תוצר חומרי של איבר חומרי, המוח). החיים הם לגמרי גשמיים וחולפים, אך באותה המידה מפרפרים במציאותיות ואינדיבידואליות, חושניות, סבל, הנאה, השראה, צרכים ותשוקות. הם עצמם היוצרים היחידים של דברים חדשים וישויות חדשות. המדע לא יוצר דבר; הוא אך ורק מציג ומזהה את היצירות של החיים. וכל פעם שאנשי-מדע מגיחים ממשורותיהם ומנסים להתערב ביצירה החיה בעולם האמיתי, כל מה שהם מציעים או יוצרים הוא עובר עני, מגוחך בפשטותו, חסר חיים וחסר דם, כמו ההומונקולוס שנוצר על ידי וואגנר, התלמיד הפדנטי של הדוקטור בן-האל-מוות פאוסט.  ניכר מכך שהמטרה היחידה של המדע היא להאיר על החיים, ולא לשלוט בהם.

            ממשלת המדע ואנשי-המדע, אפילו אם יהיו פוזיטיביסטים, תלמידיו של אוגוסט קומט, או של הדוקטרינה של הקומוניזם הגרמני, לא יכולים שלא להיות חסרי-עוצמה, מגוחכים, אכזריים, נצלנים, מדכאים ועושי-רע. ניתן לומר על אנשי-המדע בדיוק את מה שאמרתי על אנשי-התאולוגיה, אין להם לא לב ולא מוח לשקול ולשלוט באנשים אינדיבידואלים וחיים. אנו אפילו לא יכולים להאשימם כך, מאחר וזו היא תוצאה טבעית של עיסוקם. מאחר והם אנשי-מדע הם אינם יכולים להתעסק בדבר ולחשוב על דבר שאינו הכללה; הם מייצרים חוקים
. . .  [חסרים שלושה עמודים מהכתב המקורי של באקונין]. . .
הם לא רק אנשי-מדע, אלא גם אנשי-חיים פחות או יותר.  [ייתכן והחלק החסר במשפט היה: "אם אנשי המדע לא מתייחסים לאנשים אחרים כמו שהם מתייחסים לחיים יתכן והם" לא רק אנשי מדע, אלא גם אנשי-חיים פחות או יותר].

חלק שלישי

ועדיין, אנחנו לא יכולים ממש לסמוך על זה. למרות שאנחנו יכולים להיות בטוחים שמלומד לא יעז להתייחס לאדם כפי שהוא מתייחס לארנב, נשאר לנו לפחד שהמלומדים, כגוף אחד, יבצעו ניסויים מדעיים על בני ובנות-אדם, ללא ספק פחות אכזריים אך עדיין בלתי-מוסכמים על-ידי אלו שעוברים אותם. אם לא יוכלו לבצע ניסויים על גופם של אינדיבידואלים, הם יבקשו לבצעם על החברה, וזה מה שבהכרח חייב להימנע.

בארגונם הנוכחי, המלומדים מייצרים מונפול על המדע ונשארים מחוץ לחיים החברתיים; אותם מלומדים הופכים לקסטה נפרדת, שבהקשרים רבים מאוד מזכירה את הכהונה. הפשטות מדעיות הן האלוהים שלהם, אנשים חיים ואמיתיים הקרבנות, והם המקריבים המוכרים ובעלי-הרישיון.

המדע לא יכול לצאת מעולם ההפשטות. בהקשר הזה, המדע נחות ביחס לאומנות באלפי מונים, אשר מתעסקת לעתים קרובות עם סיטואציות כלליות וטיפוסים כלליים, אשר מגלמת אותם על-ידי תחבולה שייחודית לה, ולמרות שלעתים הם לא יהיו חיים באמת, הם יגרו בנו, האנשים, תחושה כמו היו; באיזו-שהיא מידה, האמונות הופכת את הדברים הכללים עליהם היא מדברת לאינדיבידואלים; על-ידי האינדיבידואלים חסרי השר והעצם, ולפי-כך בעלי חיי-הנצח והקיבעון שהיא יוצרת, האומנות מגרה אותנו לזכור את האינדיבידואלים האמיתיים ובעלי-החיים, החולפים והעוברים לפני עינינו בעולם האמיתי. אם כך, אומנות היא כמו החזרת האבסטרקט לעולם; המדע, מהצד השני, הוא ההצתה הקבועה של החיים, אשר נמלטים, זמניים, אך אמיתיים, על מזבח האבסטרקט.

המדע חסר יכולת לתפוש את האינדיבידואליות של האדם באותה המידה שהוא חסר יכולת לתפוש את האינדיבידואליות של הארנב, שניהם חסרי חשיבות לו באותה המידה. זה לא שהוא חסר ידע לגבי עיקרון האינדיבידואליות: הוא מכיר בו היטב כעיקרון, אך לא כעובדה. הוא מכיר היטב בכך שכל המינים של בעלי-החיים, ובכללם האנושות, חסרי-קיום מחוץ לקיומם כמספר רב של אינדיבידואלים, אשר נולדים ומתים כדי לפנות מקום לאינדיבידואלים חדשים שגם כן יחלפו. הוא מכיר בכך שכשעוברים מהמינים החייתיים לאלו המפותחים, עיקרון האינדיבידואליות נהיה יותר ויותר חזק; האינדיבידואלים נראים חופשיים יותר ושלמים יותר. הוא מכיר בכך שהאדם, החיה האחרונה והמושלמת ביותר על הארץ, מציגה את האינדיבידואליות השלמה ביותר, מאחר והיא יכולה ליוצר, לרכז, לתפוש ולהאניש, בקיומה הפרטי והחברתי, את החוק האוניברסלי. והוא יודע, לבסוף כשאינו מושחת על ידי דוקטרינות מטא-פיזיקאיות או תאולוגיות, פוליטיות או משפטיות, או אפילו על ידי גאווה מדעית, כשאינו חרש לאינסטינקטים והשאיפות הספונטניות של החיים – הוא יודע (ואלו הן מילותיו האחרונות), שכבוד לאדם הוא הכלל העליון של האנושות, ושהמטרה הנעלה והאמיתית של ההיסטוריה, המטרה היחידה שמקובלת על האנושות, היא ההאנשה והשחרור, החירות והאושר של כל האינדיבידואלים החיים בחברה. למען לא נחזור בחזרה להבלי מדינת הרווחה אשר מתפקדת כהרג החירות, הבל אשר תמיד מבסס עצמו בהקרבת העם, עלינו להכיר בכך שהחירות והשגשוג הקולקטיבים קיימים רק כאשר הם מייצגים את סך החירויות והשגשוג של האינדיבידואלים.

המדע יודע את כל הדברים הללו, אך לא יכול להגיע למעבר מהם. האבסטרקט הוא טבעו של המדע, לכן הוא יכול בוודאות להבין את העיקרון של האינדיבידואל, אך לעולם לא יוכל להתעסק עם אינדיבידואלים חיים ואמיתיים; הוא מתעסק באינדיבידואלים באופן כללי, אך לא בפיטר או ג'יימס, לא עם אדם כזה או אחר, אשר עד כמה שאכפת למדע, חסר כל קיום או ממשות. האינדיבידואלים של המדע הם רק אבסטרקטים.

כעת אציין שההיסטוריה נבנית לא על ידי אינדיבידואלים אבסטרקטים אלא על ידי אינדיבידואלים אמיתיים, חיים ופועלים. רעיונות אבסטרקטים מתקדמים רק כאשר הם נישאים על גבי אנשים חיים ואמיתיים. למדע אין שום חשיבות ליצורים אלו, אשר אינם רק אבסטרקטים אלא גם בשר ועצם: לכל היותר הוא מחשיבם כחומר להתפתחות אינטלקטואלית וחברתית. למה שיהיה לו אכפת מהתנאים הספציפיים או גורלם של ג'יימס או פיטר? ההוא יגחיך עצמו, ישמיד עצמו, ינשל עצמו מאחריות, אם יתחיל להתעסק בהם מלבד כדרך להוכיח את התיאוריות שלו. וזה יהיה מגוחך לרצות שהמדע יעשה כן, מאחר ומשימתו כלל לא קשורה לכל זה. הוא לא יכול להבין את המוחשי; הוא נע רק בין אבסטרקטים. מטרתו היא להתעסק בתנאים ובמצב הכללים של הקיום וההתפתחות, בין אם של המין באנושי בכלליות או של גזע כזה או אחר, עם כזה או אחר, מעמד כזה או אחר או כל קטגוריה אחרת של אינדיבידואליזם; סיבות הכלליות של שגשוגם, של מפלתם, והשאלה הטובה ביותר, הדרכים הטובות ביותר להבטיח את שגשוגם והתקדמותם בכל מצב שהוא. בהנחה שהמדע יעשה כן, הוא ימלא את משימתו לגמרי, ויהיה זה לא הוגן לצפות שיעשה מעבר לכך.

באותה מידה יהיה מגוחך ואף נוראי  להפקיד בידיו משימה שאין ביכולתו לעשות. מאחר ומעצם טבעו המדע מתעלם מפיטר וג'יימס, יהיה אסור אליו, ולכל אחד שמייצג אותו, למשול על פיטר וג'יימס. מאחר והוא יוכל להתייחס אליהם כמעט כמו שהוא מתייחס לארנבים. או בעצם, הוא ימשיך להתעלם מהם; אך נציגיו המורשים, אנשים שכלל אינם אבסטרקט, אלא הפך, אנשים חיים מאוד בעלי אינטרסים חיים מאוד, אשר בהכרח ייכנעו להשפעה הממאירה של הפריבילגיה על האנושות, בסופו של דבר יגזזו אנשים אחרים בשם המדע, כמו שנגזזו עד עתה על-ידי כוהנים, פוליטיקאים מכל הגוונים והזרמים ועורכים-דין, בשם האל, המדינה ורשות השופטת.

אם כך, מה שאני מטיף לו הוא מרד החיים כנגד המדע, או לייתר דיוק, כנגד ממשלת המדע, וחס-ושלום להשמיד את המדע – זו תהיה בגידה נוראה באנושות – אלא להחזירו לדרכו, כך שלא יוכל לסטות ממנה שוב בעתיד. עד עתה ההיסטוריה היתה רק ההשמדה המתמשכת והמדממת של מיליוני אשים מסכנים לשם כבודו של אבסטרקט חסר משמעות – אלוהים, מדינה, כוח שיפוט, כבוד לאומי, זכויות היסטוריות, זכויות משפטיות, חירות פוליטית, מדינת רווחה. עד ליום זה זו היתה התנועה הטבעית והספונטנית של החברות האנושיות. איננו יכולים לשנות זאת, בכל הנוגע לעבר, עלינו לקבל את המציאות כמו שהיא, כמו שאנו מקבלים את כל שאר חוקי הטבע. עלינו להאמין שזו היתה הדרך היחידה, על-מנת לחנך את המין האנושי. משום שאל-לנו להטעות עצמינו: אף אם נייחס את הזוועות המקיאווליסטיות של המעמדות השליטים, עלינו לזהות ששום מיעוט שהוא לא מחזיק בעוצמה הדרושה למימושן של זוועות אלו והקרבת ההמונים, אילולא בהמונים עצמם יש תנועה ספונטנית שדוחפת אותם להקרבה עצמית, פעם לזה, פעם למטרה אחרת, אשר הערפדים האבסטרקטים של ההיסטוריה כפו על דם המין האנושי.

  אנחנו מבינים ללא קושי שזה מאוד מספק את הכוהנים, הפוליטיקאים וחברי-המושבעים. כוהנים של אבסטרקטים אלו, חיים רק מהקרבת ההמונים. זה גם לא מפתיע שהמטאפיזיקאים יסכימו לכך, מאחר וכל מטרתם היא להצדיק בכל דרך אפשרית את מה שמרושע ואבסורדי. אך העובדה שהמדע הפוזיטיבי היה אמור להראות את אותן הנטיות היא עובדה שעלינו לבכות עליה בזמן שאנו מסבירים אותה. הסיבה לכך שיש לו נטיות כאלו כפולה: מאחר והוא מתקיים מחוץ לחיים, הוא מיוצג על ידי גוף פריבילגי; והסיבה השנייה היא שעד כה הוא מיקם את עצמו כמטרה הסופית של כלל המין האנושי. לאחר שיחווה ביקורת בונה, לבסוף יבין המדע שהוא רק משרת מטרה אחת, ההאנשה של הסיטואציות האמיתיות והאינדיבידואלים האמיתיים שנולדים, חיים ומתים על כדור-הארץ.

היתרון המהותי של המדע הפוזיטיבי על התאולוגיה, המטאפיזיקה והפוליטיקאים, טמון בכך שבמקום האבסטרקטים השקריים שדוקטרינות אלו מקדמות, הוא מציג אבסטרקטים אמיתיים אשר מייצגים את החוקים הכללים של הטבע והלוגיקה, היחסים הכלליים שלהם והחוקים הכללים של התפתחותם. זה מפריד אותו מכל שאר הדוקטורינות האחרות ומבטיח שיהיה לו מקום של כבוד בחברה: הוא ירכיב במובן מסויים את התודעה הקולקטיבית של החברה. אך ישנו פן אחד אשר בו הוא דומה לשאר הדוקטורינות: הוא מתייחס רק לאבסטרקטים, הוא מוכרח מעצם טבעו להתעלם מאנשים אמיתיים, אשר מחוץ להם לאבסטרקטים אין שום משמעות. כדי להיפתר מהפגם המושרש הזה המדע הפוסיטביסטי יצטרך להמשיך עם שיטה שונה מכל אלו שהיו בעבר. אותן שיטות שהיו בעבר נצלו את בורות ההמונים כדי להקריבם למען שמחת האבסטרקטים, שדרך אגב, אותם אבסטרקטים תמיד מאוד נדיבים לאלו שמייצגים אותם בשר ודם. המדע הפוסיטיבי, שמכיר בחוסר היכולת המשווה שלו להבין אינדיוידואלים ואת האינטרסים שלהם בחייהם, חייב בהחלט לוותר על כל טענה לשלטון החברה; מאחר ואם ענייניו יהיו במלכות השלטון, הוא רק ימשיך להקריב את האנשים החיים שמהם הוא מתעלם לאבסטרקציות שמהן מורכב כל תחום עיסוקו.

לדוגמה, המדע האמיתי של ההיסטוריה עוד לא קיים; אנחנו בקושי מתחילים היום לחשוף את קצה הקרחון של תנאיו הכול כך מסובכים. אבל הבה נניח כי הוא יתפתח כהלכה, מה הוא יכול לתת לנו? הוא ידגים תמונה נאמנה ורציונלית של ההתפתחות הטבעית של הכללים הכלליים – החומריים והאידאליים, הכלכליים, הפוליטיים והחברתיים, הפילוסופים, האסתטיים והמדעיים – של אותן חברות שיש להן היסטוריה. אך התמונה הזאת של הציביליזציה האנושית, לא משנה כמה מפורטת היא תהיה, לעוללם לא תראה לנו שום דבר מעבר להערכות אבסטרקטיות וכלליות. מיליארדי האינדיבידואלים אשר סיפקו את החומרים החיים והסובלים של ההיסטוריה ולעתים ניצחו ולפעמים הפסידו – ניצחו בתוצאות הכלליות והפסידו בעקבות הקרבן האנושי הגדול שנמחץ תחת מגפי ההיסטוריה – מיליארדי האינדיבידואלים האלו שבלעדיהם אף אחת מהתוצאות האבסטרקטיות של ההיסטוריה לא היתה מוצגת – כדאי לזכור שאף אחד מהם לא הרוויח דבר מאותן תוצאות – לא יתועדו כלל בספרי ההיסטוריה. הם חיו והם הוקרבו ונמחצו בשביל הטובה האבסטרקטית של המין האנושי, זה הכל.

האם עלינו להאשים את מדע ההיסטוריה? זה יהיה מגוחך ולא צודק. לא ניתן לתפוס אינדיבידואלים במחשבה, או אפילו בדיבור האנושי שיכול לבטא רק רעיונות מופשטים; לא ניתן לתפוש אותם בהווה יותר מאשר ניתן היה בעבר, לכן מדעי החברה, המדעים שיהיו בעתיד, בהכרח ימשיכו להתעלם מהם. מכך, יש לנו זכות לדרוש שהמדעים האלו יצביעו בשבילנו על הסיבות הכלליות לסבל האינדיבידואלי – והם לא ישכחו להזכיר את ההשפלה והדיכוי (שעדיין נפוצות מדי לצערי) של אינדיבידואלים החיים למען הכללות אבסטרקטיות – ובאותו הזמן הם יראו לנו את התנאים ההכרחיים לשחרור האמיתי של האינדיבידואלים החיים בחברה. זו מטרתם;  אלו גבולותיהם ומעבר אליהם מדעי החברה הרסניים ומחוסרי יכולת. מעבר אליהם מצויים ההתיימרויות הממשלתיות של נציגיו המורשים, כוהניו. זה הזמן להיפטר מכל האפיפיורים והכוהנים; אנחנו כבר לא רוצים אותם, אפילו אם הם קוראים לעצמם סוציאל-דמוקרטיים.

שוב אומר, המטרה היחידה של המדע היא להאיר את הדרך. רק החיים, נטולי כל המגבלות הדוגמתיות והממשלתיות, יכולות ליצור חיים, בתנאי שיש להם חופש פעולה.

מצד אחד, בהקשר לארגון הרציונל של החברה, אי-אפשר לוותר על המדע; מהצד השני, מאחר והמדע לא יכול להתעניין בעניינים האמיתיים והחיים, אסור לו להתערב עם הניהול האמיתי והפרקטי של החברה.

ניתן לפתור את הסתירה הזאת רק בדרך אחת: על-ידי חיסול המדע כישות מוסרית מחוץ לחיים שמיוצגת על-ידי גוף של מלומדים מוסמכים; הוא חייב להיות מופץ בקרב ההמונים. המדע, שאנחנו קוראים לו לייצג את התודעה המשותפת של כלל החברה, חייב באמת להפוך לחזקת הכלל. בכך, בלי שיאבד אפילו מעט מטבעו האוניברסלי, דבר שהוא לא יכול לאבק מבלי לחדול מהיותו מדע, ובעוד הוא ימשיך להתעניין רק בסיבות הכלליות, התנאי והיחסים המקובעים של אינדיבידואלים ודברים, למעשה, הוא יהפוך לאחד עם החיים האמיתיים והעדכניים של האינדיבידואלים. זו תהיה תנועה דומה מאוד לזו בה הפרוטסטנטים אמרו בתחילת הרפורמציה שלא יהיו יותר כמרים לאדם, מאחר והאדם יהיה הכומר של עצמו, כל אדם, בזכות ההתערבות הבלתי-נראית של ישו המשיח, שהצליח לבסוף לבלוע את האל הטוב. אך השאלה היא לא על ישו המשיח, לא האל הטוב וגם לא על חירות פוליטית או זכות משפטית – דברים שמתגלים תאולוגית או מטאפיזית, וכולם באופן דומה קשים לעיכול. העולם של האבסטרקטים המדעיים לא מתגלה; הוא אינהרנטי לעולם האמיתי, והוא רק ההפשטה שלו. כל עוד הוא יוצר לעצמו מרחב נפרד שמיוצג על ידי המלומדים כגוף, העולם האידאי הזה מאיים לתפוש את מקומו של האל ולתת לנציגיו את תפקיד הכמרים. זו הסיבה למה הכרחי למוסס את המבנה החברתי המיוחד של המלומדים על-ידי חינוך כללי, שווה לכולם, במטרה שההמונים יפסיקו להיות עדר שמנוצל על ידי פריבילגים, וייקחו לידיהם את גורלם. אבל עד שההמונים יגיעו לרמה כזו של אימון, האם זה הכרחי להשאיר אותם לממשלת אנשי מדע? בהחלט לא. עדיף יהיה עבורם לוותר על מדע מאשר לאפשר לעצמם להיות נשלטים על ידי מלומדים. התוצאה הראשונה של שלטון האנשים האלה תהיה להפוך מדע לבלתי נגיש לעם, וממשלה כזו בהכרח תהיה אריסטוקרטית כי המוסדות המדעיים הקיימים הם אריסטוקרטים מיסודם. אריסטוקרטיה של למידה! השלטון הכי נוקשה מנקודת מבט מעשית, והן הכי יהיר ומעליב מנקודת מבט חברתית  – יהיה הכוח אשר יוקם בשם המדע. המשטר הזה יהיה מסוגל לשתק את החיים והתנועה של החברה. המלומדים, תמיד יומרניים, תמיד בלתי-תלויים וקצרי-יד, ישתוקקו להתערב עם הכל, ומקורות החיים יתייבשו תחת הנשימה של האבסטרקטיות שלהם.

שוב, חיים, לא מדע, יוצרים חיים; הפעולה הספונטנית של האנשים עצמם בלבד יכולה ליצור חירות. אין ספק שזה יהיה דבר מאוד מוצלח אם המדע יוכל, מיום זה ואילך, להאיר לתהלוכה הספונטנית של האנשים לעבר השחרור שלהם. אבל עדיף העדר אור מאשר אור כוזב וחלוש, הנדלק רק כדי להטעות את מי שעוקב אחריו. אחרי הכל, לעם לא יחסר אור. לא לחינם חצה את נתיב ההיסטוריה הארוך, ושילמו על טעויותיהם ידי מאות שנים של סבל. הסיכום המעשי של החוויות הכואבות שלו מהווה מעין מדע מסורתי, אשר במובנים מסוימים משתווה למדע תאורטי. ודבר אחרון, חלק מבני הנוער – בו נכללים התלמידים הבורגנים שמרגישים שנאה מספקת כלפי השקר, הצביעות, חוסר הצדק, והפחדנות של הבורגנות כדי לאזור את האומץ להפנות את גבם אליה, ושמוצאים תשוקה מספקת כדי לאמץ ללא סייג את הגורם האנושי והצודק של הפרולטריון – אלה יהיו, כפי שכבר אמרתי, מדריכי הדרך של העם; הודות להם, לא תהיה עילת לממשלת מלומדים.

אם על העם להיזהר מממשלת המלומדים, עוד יותר מכך עליו לפעול כנגד זו של האידאליסטים מלאי ההשראה. ככל שכנים יותר מאמינים ומשוררים אלה של גן עדן, כך ליותר מסוכנים הם הופכים. ההפשטה המדעית, כפי שאמרתי, היא הפשטת רציונלית, נכונה במהותה, הכרחית לחיים, להם היא מהווה ייצוג תאורטי, או, אם אתם מעדיפים, מצפון. היא עלולה, היא מוכרחה, להיספג ולהתעכל על ידי החיים. ההפשטה האידאליסטית, אלוהים, היא רעל מאכל, שהורס ומפרק חיים, מזייף וקוטל אותם. גאוותם של האידאליסטים, לא להיות אישיים אלא אלוהיים, היא בלתי מנוצחת וקשוחה: היא עלולה, הוא מוכרחה, למות, אבל היא לעולם לא תניב פירות, וכל עוד נותר לה אוויר לנשימה היא תנסה להכפיף אנשים לאלוהיה, בדיוק כמו שהסגנים של פרוסיה, האידאליסטים המעשיים ההם של גרמניה, רוצים לראות את האנשים נמחצים תחת מגף הדרבן של הקיסר שלהם. האמונה היא זהה, אבל הסוף קצת שונה, והתוצאה, כמו זה של האמונה, היא עבדות.

זה בעת ובעונה אחת ניצחון החומרנות המכוער והאכזרי ביותר. אין צורך להוכיח זאת במקרה של גרמניה; צריך להיות עיוור כדי לא לראות את זה בשעה הנוכחית. אבל אני חושב שבכל-זאת נחוץ להדגים את זה במקרה של אידאליזם אלוהי.

אדם, כמו שאר הטבע, הוא ישות חומרית לגמרי. המוח, אמצעי החשיבה, אמצעי הקלט ושיקוף התחושות הפנימיות והחיצוניות השונות, אמצעי לזכירתם לאחר שחלפו ולשיחזורם על ידי הדמיון, של השוואה והבדלה, של הפשטת קביעות המשותפות להם, ובכך יצירת מושגים כלליים ,ולבסוף עיצוב רעיונות על-ידי קיבוץ וחיבור מושגים על פי שיטות שונות – אינטלגנציה, במילה אחת, היוצרת הבלעדית שלנו בשלמותנו, בריאה מופתית, היא נחלתו של הגוף החייתי ובפרט של המנגנון החומרי למדי של המוח.

אנחנו יודעים את זה ללא ספק, על פי ניסיון הכל, אשר שום עובדה מעולם סתרה ואשר כל אדם יכול לאמת בכל רגע של חייו. בכל הבעלים-החיים, ללא הוצאה מן הכלל את המינים הנחותים לגמרי, אנו מוצאים מידה מסוימת של אינטליגנציה, ואנו רואים כי ניתן לסדר את בעלי החיים בסידרה בה האינטלגנציה של בעלי החיים מתאימה למבנה החברתי שלהם וככל שמבנה חברתי זה דומה יותר למבנה החברתי של האדם כך הם יותר חכמים, אבל רק באדם היא מגיעה ליכולת האבסטרקציה שמרכיבה מחשבה.

ניסיון אוניברסלי, שהוא המקור הבלעדי, מקור כל הידע שלנו, מראה לנו, אפוא, כי כל אינטליגנציה מצורפת תמיד לגוף חי כלשהו, וכי העוצמה, הכוח, של תפקוד החיה הזו תלוי בשלמות היחסית של האורגניזם. אחרונת התוצאות הללו של ניסיון אוניברסלי אינה ישימה רק על מיני בעלי חיים שונים; אנו מבססים זאת גם בבני אדם, שכוחם האינטלקטואלי והמוסרי תלוי כל כך בבירור בשלמות הגדולה יותר או פחות של האורגניזם שלהם כגזע, כאומה, כמעמד, וכפרטים, שאין צורך להתעקש על הנקודה הזו.

מצד השני, אין ספק כי אף אדם מעולם לא ראה או מסוגל לראות תודעה טהורה, מנותקת מכל החומר הקיים בנפרד מכל גוף חיה שהיא. אך אם אף אדם לא ראה אותה, איך זה שאנשים הגיעו להאמין בקיומה? העובדה של אמונה זו היא מוסכמת אם לא אוניברסלית, כמו שכל האידיאליסטי מתיימרים, לפחות כללית מאוד, וככזו היא ראויה לחלוטין לתשומת הלב המיוחדת שלנו. אותה האמונה הכללית, כמה טיפשית שתהיה, מקיימת השפעה חזקה מדי על גורל האנשים מכדי לאפשר לנו להתעלם ממנה ממנה או לדחוק אותה הצידה.

ההסבר לאמונה הזו, יתר על כן, הוא הגיוני מאוד. הדוגמה שניתנה לנו על ידי ילדים ובני נוער, ואפילו על ידי אנשים רבים שעברו מזמן את גיל הבגרות, מראה לנו כי אדם יכול להשתמש ביכולות השכליות שלו במשך זמן רב לפני שמגלה את הדרך בו הוא משתמש בהם, לפני שהופך מודע לזאת בבהירות. במהלך פעילות זו של המוח הלא מודע לעצמו, במהלך פעולה זו של התבונה התמימה או המאמינה, אדם, שבוי בעולם החיצוני, מומרץ על ידי הדחף הפנימי שנקרא חיים והצרכים הרב גוניים שלו, יוצר כמות של דמיונות, מושגים, ורעיונות שבהכרח לוקים מאוד בחסר בהתחלה ותואמים רק במעט למציאות של הדברים והעובדות אשר הם משתדלים לבטא. טרם המודעות לפעילות האינטליגנטית שלו, בלי לדעת עדיין כי הוא עצמו מפיק וממשיך להפיק את הדמיונות הללו, המושגים האלו, הרעיונות האלו, בהתעלמות מהסובייקטיבית המלאה שלהם – כלומר, מהמקור-האנושי, הוא בהכרח מחשיב אותם באופן טבעי כאובייקטיבים; כישויות, כישויות אמיתיות (שלמעשה תלויות בו לגמרי), שקיימות בעצמן ולמען עצמן.

וכך היה שהעמים הפרימיטיביים, המתגלגלים באיטיות מהתמימות החייתית שלהם, יצרו את אלוהיהם. לאחר שיצרו אותם, בלי לחשוד שהם עצמם היוצרים האמיתיים, הם סגדו להם; החשיבו אותם כישויות אמיתיות הנעלות מהם לאין שיעור, ייחסו אליהם יכולת-כל, והכירו בעצמם כיציריהם, כעבדים שלהם. במהירות בה רעיונות אנושיים מתפתחים, האלים, אשר, כפי שכבר ציינתי, לא היו מעולם יותר מהדהוד דמיוני, אידאלי, פיוטי של בבואה הפוכה, עברו אידאליזציה גם כן. בתקופת האלילים הראשונים, הם בהדרגה הפכו לרוחות טהורות, המתקיימים מחוץ לעולם הנראה לעין, ולבסוף, במהלך התפתחות היסטורית ארוכה, התערבבו לתוך ישות נעלה אחת, טהורה, נצחית, רוח מוחלטת, יוצרת ואדונית העולם.

בכל התפתחות, צודקת או שקרית, אמיתית או מדומה קולטיבית או אינדיבידואלית, זה תמיד הצעד הראשון, המעשה הראשון הוא הקשה ביותר. ברגע שצעד זה בוצע, השאר עוקב באופן טבעי כמו תוצאה מחויבת מציאות. הצעד הקשה בהתפתחות ההיסטורית של טירוף הדעת הדתי הנורא הזה שממשיך להטריד ולרוצץ אותנו היה להניח כעובדה קיום עולם אלוהי כזה, מחוץ לעולם. מעשה ראשון זה של טירוף, כל כך טבעי מנקודת המבט הפיזיולוגית וכתוצאה מכך הכרחי בהיסטוריה של האנושות, לא נגמר במחי יד אחת. אני לא יודע כמה מאות שנים נדרשו לפתח אמונה זו ולהפוך אותה להשפעה שלטת על המכס הנפשי של בנות ובני האדם. אבל, מרגע שהתבססה , הפכה לכל-יכולה, כמו שכל רעיון שגעוני בהכרח הופך כאשר הוא תופס חזקה על מוח האדם. קח מטורף, מה שלא יהיה מושא הטירוף שלו – תגלו כי רעיון מעורפל וקבוע שמעסיק אותו באובססיביות נראה לו כדבר הטבעי ביותר בעולם, וכי, להפך, הדברים האמיתיים העומדים בסתירה לרעיון הזה נראה לו כשטויות מגוחכות ומבחילות. ובכן הדת היא מחלת-רוח קולקטיבית, חזקה יותר מפני שהיא כסילות מסורתית, ובמפני שמקורה אבד בימי הקדם המופלגים; בהתגלמותה החברתית היא פלשה לעצם המעמקים של הקיום הציבורי והפרטי של העמים; זה התאחה בבשר החברה; זה הפך, כפי שאומרים, למחשבה והנשמה הקולקטיבית. כל אדם הוא אפוף בזאת מלידתו; הוא יונק אותה עם חלב אמו, סופג זאת עם כל מה שהוא נוגע, כל מה שהוא רואה. הוא מוזן בכך באופן כה בלעדי, כה מורעל וחדור על ידה בכל ישותו כך שמאוחר יותר, חזק ככל שיהיה המוח הטבעי שלו, הוא צריך לעשות מאמצים חסרי תקדים כדי לחלץ את עצמו ממנה, ולאחר מכן לעולם לא מצליח לגמרי. יש לנו הוכחה אחת לכך בקרב האידאליסטים המודרניים שלנו, ואחת נוספת בדוגמטיים שלנו; מטריאליסטים – הקומוניסטים הגרמנים. הם לא מצאו שום דרך להתנער מדת המדינה.

העולם העל-הטבעי, העולם האלוהי, מרגע שהתבסס היטב בדמיונם של העמים, התפתחות המערכות הדתיות השונות עקבה במסלול ההגיוני והטבעי שלה, התאימה, יתר על כן, בכל הדברים להתפתחות העכשווית של היחסים הכלכליים והפוליטיים; הדתות, במשך כל העידנים, היו השתקפות נאמנה של אותם יחסים כלכליים ופוליטיים. כך הטירוף הקולקטיבי וההיסטורי שקורא לעצמה דת פותח מאז עבדות האלילים, תוך מעבר דרך כל השלבים מפוליתאיזם עד למונותאיזם נוצרי.

השלב השני בהתפתחותן של אמונות דתיות, ללא ספק הקשה ביותר לאחר ייסוד העולם האלוהי הנפרד, היה דווקא המעבר הזה מן פוליתאיזם למונותאיזם, מן החומרנות הדתית של עובדי האלילים לאמונה הרוחנית של הנוצרים. המאפיין המרכזי של האלים הפאגנים היה שהם היו אלים אזוריים של עמים ספציפיים. הם היו כה רבים שהם בהכרח שמרו על חזות חומרית פחות או יותר, או נכון יותר לומר, שמאחר והם היו חומריים, הם היו כל כך רבים. וזה מאחר שהמגוון הוא אחד ממאפייני הבסיס של העולם האמיתי. בשלב זה של ההתפתחות האלים הפאגנים עוד לא היו האנטי-תזה המוחלטת של העולם האמיתי. הם בסך הכל היו ייצוג מוגזם שלו.

ראינו כמה ההמרה הזו עלתה לעם היהודי, כשכוננה, את כל ההיסטוריה שלו. לשווא ניסו משה והנביאים להטיף אל אחד; האנשים תמיד חזרו לסורם לעבודת האלילים הפרימיטיבית שלהם, אל תוך האמונה העתיקה, הטבעית יחסית בהרבה והנוחה באלים טובים רבים, החומרית יותר, האנושית יותר, והמוחשית יותר. יהוה עצמו, אלוהיהם הבלעדי, אלוהי משה והנביאים, עדיין היה אלוהים לאומני מאוד, אשר, בכדי לתגמל ולהעניש חסידיו הנאמנים, העם הנבחר שלו, השתמש בטיעונים חומרניים, בדרך כלל טיפשיים, וגסים ואכזריים תמיד. אפילו לא נראה כי האמונה בקיום שלו רמזה על שלילת קיומם של אלים מוקדמים יותר. האלוהים היהודי לא הכחיש את קיומו של יריבים אלה; הוא פשוט לא רוצה שהאנשים שלו יסגדו להם ולו זה לצד זה, כי לפני הכל יהוה היה אלוהים מאוד קנאי. הדיבר הראשון שלו היה זה:

אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ, לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. (הערת מתרגם.ת: אלו שני הדיברות הראשונים. בעברית מודרנית זה: "אני האלוהים שלך. לא תסגוד לאלים אחרים במקום אליי.”) יהוה, אם כן, היה רק טיוטה ראשונה, מאוד ארצית ומאוד גסה, של האלוהות הנעלה של אידאליזם מודרני. יתר על כן, הוא היה רק אלוהים לאומי, כמו שהאלוהים הרוסי נערץ על ידי הגנרלים הגרמנים, נתינים של הצאר ופטריוטים של האימפריה של כל הרוסים; יתר על כן, הוא היה רק אלוהים לאומי, כמו האלוהים הרוסי הנערץ על ידי הגנרלים הגרמנים, נושאים של הצאר והפטריוט של האימפריה של כל ההרוסים; כמו האלוהים הגרמני, שעליו הדתיים האדוקים והגנרלים הגרמנים, נתיניו של וילהעלם הראשון בברלין, בהכרח בקרוב יכריזו: הישות העליונה לא יכולה להיות אלוהים לאומי; היא מוכרחה להיות האלוהים של האנושות כולה. הישות הנעלה גם לא יכולה להיות ישות חומרית; היא חייבת להיות הניגוד לכל חומר – רוח טהורה.

שני דברים הוכחו כנחוצים במימוש הפולחן של הישות העליונה:

  1. מימוש, כגון זה, של האנושות על ידי שלילת לאומים וצורות לאומיות של פולחן;
  2. התפתחות, שנמצאת בשלב מתקדם,  של רעיונות מטאפיזיים כדי להפוך את אדני היהודים הגס לרוחני.

התנאי הראשון קוים על ידי הרומאים, אם כי בצורה שלילית מאוד ללא ספק, על ידי כיבוש רוב המדינות הידועות לקדמונים ועל ידי השמדת המוסדות הלאומיים שלהם. האלים של כל העמים הכבושים, נאספו בפנתאון, וביטלו בצורה הדדית זה את זה. זו היתה הטיוטה הראשונה של האנושות, גסה מאוד ונגטיבית למדי.

באשר לתנאי השני, הפיכת יהוה לרוחני, שמומשה על ידי היוונים זמן רב לפני כיבוש ארצם על ידי הרומאים. הם היו יוצרי המטאפיזיקה. יוון, בערש ההיסטוריה שלה, מצאה כבר בארצות המזרח עולם אלוהי שהוקם בהחלט ברוח האמונה המסורתית של עמיה; העולם הזה הושאר ונמסר לה על ידי ארצות המזרח. בתקופתה האינסטינקטיבית, לפני ההיסטוריה הפוליטית שלה, היא פותחה להפליא והאנישה את העולם האלוהי הזה דרך משורריה; וכשהיא החלה למעשה את ההיסטוריה שלה, כבר היתה לה דת מוכנה, סימפתית ואצילית ביותר מכל הדתות אשר התקיימו, לפחות עד כמה שדת – כלומר, שקר – יכולה להיות אצילית ואוהדת. הוגיה הגדולים – ואף אומה לא היתה כבירה מיוון – מצאו את העולם האלוהי מבוסס, לא רק מחוץ לעצמם בעם, אלא גם בעצמם כהרגל של תחושה ומחשבה, ובאופן טבעי הם לקחו את זה כנקודת מוצא. כי הם לא עשו שום תאולוגיה – כלומר, הם לא חיכו לשווא ליישב את ההיגיון העולה עם האבסורדים של אלוהים כזה, וכך גם הסכולסטיקה של ימי הביניים – כבר היתה מאוד לצידם. הם עזבו את האלים מתוך הספקולציות שלהם והתחברו ישירות לרעיון האלוהי, יחיד, בלתי נראה, כל יכול, נצחי, ורוחני לחלוטין בלי להיות אישי. בדבר הרוחניות, אז, המטאפיזיקאים היוונים, הרבה יותר מאשר היהודים, היו יוצרי האל הנוצרי. היהודים רק הוסיפו לו את האישיות הברוטלית של היהוה שלהם.

זה שגאון נשגב כמו אפלטון הנפלא יכול היה להיות משוכנע לחלוטין במציאות הרעיון האלוהי מראה לנו כמה מדבקת, כמה כל-יכולה, היא המסורת של הטירוף הדתי אפילו על המוחות הגדולים ביותר. זה שגאון נשגב כמו אפלטון הנפלא יכול היה להיות משוכנע לחלוטין במציאות הרעיון האלוהי מראה לנו כמה מדבקת, כמה כל-יכולה, היא המסורת של הטירוף הדתי אפילו על המוחות הגדולים ביותר. חוץ מזה, עלינו לא להיות מופתעים, שכן, אפילו בימינו, הגאון הפילוסופי הגדול קיים מאז אריסטו ואפלטון, הגל – אפילו למרות הביקורת של קאנט, בלתי מושלמת ומטאפיזית ככל שתהיה, אשר הרסה את האובייקטיביות או הממשות של הרעיונות האלוהיים – ניסתה להפיל רעיונות אלוהיים אלה מהכס הטרנסצנדנטלי והשמימי שלהם. זה נכון שהגל עשה את מלאכת השיחזור שלו באופן כה לא מנומס עד שהרג את האלוהים הטוב לנצח.הוא לקח מן הרעיונות האלה ההילה האלוהית שלהם, על ידי הצגה לקוראיו שהרעיונות לא היו מעולם יותר מאשר יצירה של המוח האנושי שפעל במרוצת ההיסטוריה בחיפוש אחר עצמו. כדי לשים קץ לכל השיגעונות הדתיים והתעתועים האלוהיים, הוא לא השאיר שום פרט חסר אלא את אמירת המילים הנשגבות האלה אשר נאמרו אחריו, כמעט בעת ובעונה אחת, על ידי שני מוחות גדולים שמעולם לא שמעו איש על רעהו – לודוויג פוירבאך , תלמידו ומשמיד-רעיונותיו של הגל, בגרמניה, ואוגוסט קונט, מייסד הפילוסופיה הפוזיטיבית, בצרפת. מילים אלה היו כדלקמן:

"מטאפיזיקה מופחתת לפסיכולוגיה." כל המערכות המטאפזיות היו לא אחרות מאשר פסיכולוגיה אנושית המפתחת את עצמה לאורך ההיסטוריה.

כיום כבר לא קשה להבין כיצד הרעיונות האלוהיים נולדו, איך הם נוצרו ברצף על ידי כושר ההפשטה של האדם. האדם יצר את האלים. אבל בזמנו של אפלטון הידע הזה היה בלתי אפשרי. התודעה הציבורית, ועל כן התודעה האינדיבידואלית, גם זו של הגאון הכי גדול, לא היתה בשלה לזה. כמעט שלא היה כתוב אצל סוקרטס: "דע את עצמך!", הכרה עצמית זו קיימת רק במצב של אינטואיציה; למעשה, זה לא שווה הרבה. מכאן זה היה בלתי אפשרי עבור המוח האנושי לחשוד שהוא עצמו יוצרו הבלעדי של העולם האלוהי. הוא מצא את העולם האלוהי לפני כן; הוא מצאה אותו כהיסטוריה, כמסורת, כרגש, כהרגל של מחשבה; וזה בהכרח עשה אותו למושא הספקולציות הנשגבות שלו. כך נולדה המטאפיסיקה, ובכך פותחו ושוכללו הרעיונות האלוהיים, הבסיס של הרוחניות.

זה נכון שאחרי אפלטון היתה מעין תנועה הפוכה בפיתוח המוח. אריסטו, אביו הנאמן של המדע והפילוסופיה החיובית, לא הכחיש את העולם האלוהי, אבל העסיק את עצמו בזאת כמה שפחות. הוא היה הראשון שחקר, כאנליסט והנסיין שהוא היה, את הלוגיקה, החוקים של המחשבה האנושית, ובו זמנית את העולם הפיזי, לא במהותו האידיאלי, האשלייתי, אלא בהיבט האמיתי שלו. אחריו היוונים של אלכסנדריה הקימו את בית הספר הראשון של המדענים הפוזיטיביסטיים. הם היו אתאיסטים. אבל האתאיזם שלהם לא השאיר חותם על דורם. מדע נטה יותר ויותר להיות מופרד מהחיים. אחרי אפלטון, רעיונות אלוהיים נדחו במטאפיזיקה עצמה; זה נעשה על ידי האפיקורסים וסקפטיים, שני פלגים שתרמו רבות לזילות האריסטוקרטיה של האדם, אבל לא היתה להם השפעה על ההמונים.

אסכולה נוספת, בעלת השפעה רבה יותר לאין ערוך, התהוותה באלכסנדריה. זה היה בית הספר של הנאו-אפלטוניסטים. אלה, היממו בתערובת טמאה את דמיונה המפלצתי של תרבות המזרח עם רעיונותיו של אפלטון, היו היוזמים האמיתיים, ומאוחר יותר המפתחים, של מערכת העקרונות הנוצריים.

כך האגואיזם האישי והגס של יהוה, האכזרי לא פחות מהכיבוש הרומאי והספקולציות האידאליות המטאפיזיות של היוונים, שהתממש על ידי מגע עם המזרח, היה לשלושת היסודות ההיסטוריים שמהם הורכבה הדת הרוחנית של הנוצרים.

לפני שהמזבח של אלוהים ייחודי ועליון הועלה על חורבות המזבחות הרבים של האלילים, היה קודם על האוטונומיה של האומות השונות המרכיבות את העולם הפגאני או העתיק להיהרס. הדבר נעשה באכזריות רבה על ידי הרומאים, אשר, על ידי כיבוש החלק הגדול ביותר של כדור הארץ הידוע לקדמונים, הניח את היסודות הראשונים, הדי גסים והשליליים ללא ספק, של האנושות. ובכך הונח האל מעל ההבדלים הלאומיים, החומריים והחברתיים, של כל הארצות, ובמובן מסוים השלילה הישירה שלהם, חייבת בהכרח להיות ישות רוחנית ומופשטת. אבל האמונה בקיומה של ישות כזו, כה מסובך העניין, לא יכולה לצוץ פתאום לכדי קיום. כתוצאה מכך, כפי שהראיתי בנספח, היא עברה מסלול ארוך של הכנה ופיתוח בידי המטאפיזיקה היוונית, אשר היתה הראשונה לכונן באופן פילוסופי את המושג של הרעיון האלוהי, מודל יצירתי לעד, ומשוחזר על ידי העולם הנראה-לעין תמיד. אבל האלוהות שנהגתה ונוצרה על ידי הפילוסופיה היוונית היתה האלוהות הלא-אישית. אף מטפיזיקה הגיונית ורצינית לא הצליחה להתעלות, או, ליתר דיוק, לרדת, לרעיון של אל אישי. היה צורך, אם כן, לדמיין אלוהים שהיה אחד, ובו זמנית אישי. הוא נמצא בדמות הברוטלית עד מאוד, האנוכית, והאכזרית של יהוה, האל הלאומי של היהודים. אבל היהודים, למרות הרוח הלאומית המבדילה אותם גם היום, הפכו למעשה, הרבה לפני הולדתו של ישו, העם הבינלאומי ביותר בעולם. חלקם נלקחו משם כשבויים, אבל רבים יותר אפילו, מדורבנים על ידי תשוקת המסחר המהווה אחת מתכונות האופי העיקריות שלהם, התפשטו לכל המדינות, נושאים לכל מקום את פולחן יהוה שלהם, לו נשארו נאמנים יותר ככל שנטש אותם יותר.

באלכסנדריה האל הנורא הזה של היהודים יצר את ההיכרות האישית של האלוהות המטא-פיזית של אפלטון, פגומה מאוד זה מכבר על ידי המגע המזרחי, והשחית אותה אפילו יותר על ידי שלו. חרף הבלעדיות הלאומית הקנאית והאימתנית שלו, הוא לא יכול לעמוד לאורך זמן בפני החן של אלוהות אידאלית ולא-אישית זו של היוונים. הוא התחתן איתה, ומנישואין אלו נולד האל הרוחני – אך לא מלא רוח – אלוהי הנוצרים. הנאו-אפלטוניסטים של אלכסנדריה ידועים כבר כיוצרים העיקריים של התאולוגיה הנוצרית.

אף על פי כן תאולוגיה לבדה לא יוצרת דת, ויותר מאלמנטים היסטוריים נדרשים כדי ליצור היסטוריה. באלמנטים היסטוריים אני מתכוון לתנאים הכלליים של כל התפתחות של ממש תהיה אשר תהיה – למשל במקרה זה כיבוש העולם על ידי הרומאים, והמפגש של אלוהי היהודים עם אידאל האלוהות של היוונים. כדי להפרות אלמנטים היסטוריים, כדי לגרום להם לעבור סדרה של טרנספורמציות היסטוריות חדשות, נדרש רכיב חי וספונטני, שבלעדיו הם עלולים להיוותר מאות רבות נוספות במצב של אלמנטים לא-יצרניים. רכיב זה לא נעדר מהנצרות: הוא היה התועמלנות, קידוש השם, ומותו של ישו.

איננו יודעים כמעט דבר על אישיות גדולה וקדושה זו, כל הבשורות מספרות לנו דברים סותרים, וכה אגדיים כך שאנחנו בקושי יכולים לתפוס כמה תכונות אמיתיות וחיוניות. אבל אין ספק כי הוא היה המטיף של העניים, החבר והמנחם של המסכנים, של הבורים, של עבדים, ושל נשים, וכי על ידי אחרונות היה אהוב מאוד. הוא הבטיח חיי נצח לכל המשועבדים, לכל הסובלים כאן למטה; והמספר הוא עצום. הוא נתלה, באופן מובן מאליו, על ידי נציגי המוסר והסדר הציבורי הרשמיים של אותה התקופה. תלמידיו ותלמידי תלמידיו הצליחו להתפרש לכל עבר, הודות לחורבן המחסומים הלאומיים על ידי הכיבוש הרומי, והפיצו את הבשורה בכל המדינות ידועות לקדמונים. בכל מקום הם התקבלו בזרועות פתוחות על ידי העבדים והנשים, שתי הקבוצות המדוכאות והסובלות ביותר, ובאופן טבעי גם המעמדות הבורות ביותר של העולם העתיק. אף כי הם המירו מעט אנשים מקרב בעלי זכויות היתר והעולם המלומד הם חבו הרבה מההשפעה שלהם להשפעת הנשים. כמעט כל הפרופגנדה שלהם הוכוונה לעם הפשוט, חסר המזל וזה שסבל מעבדות. זו היתה ההתעוררות הראשונה, המרד הרוחני הראשון של הפרולטריון.

ההדר הגדול של הנצרות, המעלה שלה ללא עוררין, וכל המסתורין של הצלחתה חסרת-התקדים ועם זאת הלגיטימית לגמרי, נעוצים בעובדה כי זו פנתה לקהל הסובל והעצום, שהעולם העתיק, האריסטוקרטיה המשכילה והפוליטית הקפדנית והאכזרית, השאירה אותו משולל מהזכויות הפשוטות של האנושות. אחרת היא לא היתה יכולה להתפשט. הדוקטרינה שהשליחים של ישו לימדו, המנחמת לגמרי כפי שאולי נראתה לאומללים, היתה מבחילה מדי ,אבסורדית מדי מבחינת התבונה האנושית, מכדי להתקבל אי פעם על ידי אנשים נאורים. בהתאם למידת השמחה בה השליח פאולוס מדבר על שערוריית דה לה פוי ; ושל ניצחון הטירוף האלוהי; נדחתה על ידי החכמים ובעלי הכוח של המאה, אבל התקבלה בלהט על ידי בורי, פשוטי וחלשי האופי!

אכן בוודאי מוכרחים לנכוח חוסר סיפוק עמוק מהחיים, צמא לב אינטנסיבי, וכן עוני כמעט מוחלט של המחשבה, כדי להבטיח את הקבלה של האבסורד הנוצרי, הנועז והמפלצתי ביותר מכל האבסורדים הדתיים.

לא היתה זו רק השלילה של כל המוסדות הפוליטיים, החברתיים והדתיים של ימי קדם: היה זה המהפך המוחלט של השכל הישר, של כל התבונה האנושית. הישות החיה, העולם האמיתי, נחשבו מאז ואילך כאין וכאפס; בעוד תוצר יכולת ההפשטה של אדם, ההפשטה האחרונה והעליונה של יכולת זו, שהיא הרבה מעבר לדברים הקיימים, אף מעבר למגבלות הכלליות ביותר של היצור החי, מעבר לרעיונות החלל והזמן. ללא דבר שנותר להתקדם מעבר לו, הוא נותר בהתבוננות בריקנות וחוסר התנועה המוחלטת שלו.

ההפשטה, אותה הcaput mortuum, ריקה לחלוטין מתוכן הכלום האמיתי, אלוהים, מוצהרת כישות האמיתית, הנצחית, והכל-יכולה היחידה. ה-הכל מוכרז כשום דבר, והשום-דבר כהכל. הצל הופך למהות החומר והחומר נעלם כצל.

כל זה היה חוצפה ואבסורד שאין לתאר במילים, השערורייה האמיתית של דה לה פוי, הנצחון של טיפשות פתאים על מוח ההמונים; ולמשך מעט, האירוניה חוגגת הניצחון של המוח הנלאה, המעוות, המפוכח מאשליה, והנגעל בחיפוש כנה ורציני אחר אמת; זה היה הצורך ההוא בהתנערות ממחשבה ובהפיכה לטיפש עד ברוטליות שהורגש לעתים קרובות על ידי מוחות מולעטים:

קרדו קה אבסורדום, חלק רביעי

אני מאמין באבסורד; אני מאמין בו, דווקא ובעיקר, כי זה אבסורד. באותו האופן מוחות מכובדים ונאורים רבים בימינו מאמינים במגנטיות חייתית, רוחניות, סיאנס, ו – למה ללכת כל כך רחוק? – מאמינים עדיין בנצרות, באידיאליזם, באלוהים.

האמונה של הפרולטריון העתיק, כמו זו של המודרני, הייתה חסונה ופשוטה יותר, ולא מתנשאת. הפרופגנדיזם הנוצרי פנה ללבו, לא להיגיון שלו; לשאיפות הנצחיות שלו, לצרכים החיוניים שלו, לסבל שלו, לעבדות שלו, לא להיגיון שלו, שעדיין היה רדום ולכן לא יכול היה לדעת שום דבר על סתירות לוגיות והראיות לאבסורד. הוא היה מעוניין אך ורק לדעת מתי שעת הגאולה המובטחת תבוא, מתי מלכות האלוהים תעלה. באשר לדוגמות תאולוגיות, הוא לא הטריד את עצמו לגביהם כי לא הבין דבר עליהם. הפרולטריון שהומר לנצרות היווה את החוזק העולה שלה מבחינה חומרית, אבל לא חיזק אותה אידאולוגית.

באשר לדוגמות הנוצריות, ידוע כי הן שוכללו בסדרת עבודות תאולוגיות וספרותיות במועצות, בעיקר על ידי הניאו-אפלטוניסטים המומרים של המזרח. המוח היווני צנח כל כך נמוך, במאה הרביעית של העידן הנוצרי, בתקופה של המועצה הראשונה, הרעיון של אלוהים אישי, טהור ונצחי, מוח מוחלט, יוצר ואדון עליון, קיים מחוץ לעולם, התקבל פה אחד על ידי אבות הכנסייה; כתוצאה הגיונית של האבסורד המוחלט הזה, הפך אז טבעי והכרחי להאמין באי-החומריות וחיי-הנצח של הנפש האנושית, התקועה וכלואה בגוף בן תמותה באופן חלקי, יש בגוף הזה עצמו חלק שאמנם הוא חומר הוא אלמותי כמו הנשמה, ומוכרח לקום לתחיה איתו. אנו רואים כמה קשה זה היה, אפילו עבור אבות הכנסייה; להרות מוחות טהורים מחוץ לכל צורה מוחשית. יש להוסיף כי, בכלל, זה אופיו של כל טיעון מטאפיזי ותאולוגי המבקש להסביר אבסורד אחד באחר.

היה זה מזל גדול עבור הנצרות שזו פגשה בעולם של עבדים. זו היתה עוד פיסת מזל טוב בפלישת הברברים. האחרונים היו אנשים ראויים, מלאים כוח טבעי, ומעל הכל, הונעו על ידי כורח גדול של חיים וקיבולת גדולה שלהם; שודדים שעמדו בכל מבחן, מסוגלים להביס ולחטוף כל דבר, כמו יורשיהם, הגרמנים של היום; אבל הם היו הרבה פחות שיטתיים וקפדנים מהאחרונים, הרבה פחות מוסרניים, פחות מלומדים, ומצד שני הרבה יותר עצמאיים וגאים, מסוגלים למדע אך לא בלתי מסוגלים לחירות, כמו הבורגנים של גרמניה המודרנית. אבל, למרות כל תכונות נעלות שלהם, הם לא היו אלא ברברים – כלומר, אדישים לכל השאלות של התאולוגיה והמטא-פיזיקה כמו העבדים העתיקים, שמספר רב שלהם, יתר על כן, השתייך לגזע שלהם. כך, ברגע שהסלידה המעשית שלהם התפוגגה, לא היה קשה להפוך אותם תאורטית לנצרות.

במשך עשר מאות הנצרות, חמושות האומניפוטנטיות של הכנסייה והמדינה בחוסר יריבים המסוגלים להתנגד לה, הצליחה להשחית, לבזות, ולסלף את מוחה של אירופה. לא היו לה מתחרים, כי מחוץ לכנסייה לא היו הוגים ולא היו מלומדים. אף על פי שהיתה לבדה, היא כתבה ונשאה דברים לבדה, היא חינכה לבדה. למרות הכפרנות שהתעוררה בחיקה, היא השפיעה רק על ההתפתחויות התאולוגיות או המעשיות של הדוגמה העקרונית, לעולם לא על הדוגמה עצמה. האמונה באלוהים, רוח טהורה ובורא העולם, והאמונה באי-החומריות של הנשמה, לא נפגעה. אמונה כפולה זו הפכה לבסיס האידאלי של כלל הציביליזציה המזרחית והמערבית של אירופה; היא חדרה והתגלמה בכל המוסדות, כל פרטי החיים הציבוריים והפרטיים של כל המעמדות, וההמונים גם כן.

אחרי זה, זה מפתיע כי אמונה זו חיה עד עצם היום הזה, ממשיכה להלך השפעה זוועתית אפילו על מוחות נבחרים, כגון אלה של מאציני, מישלה, קינה, ועוד רבים אחרים? ראינו כי ההתקפה הראשונה על זה באה מהרנסנס; מהמחשבה החופשית במאה החמש-עשרה, אשר ייצרה גיבורים וקדושים מעונים כמו ואניני, ג'ורדנו ברונו, וגלילאו. למרות שטבעה ברעש, בהמולה, ובתשוקות של הרפורמציה, חרש המשיכה את עבודתה הבלתי נראית, מורישה במוחות האציליים ביותר כל דור את משימתה לשחרור אנושי על ידי הרס של האבסורד, עד שלבסוף, במחצית השנייה של במאה השמונה-עשרה, היא הופיעה שוב באור יום מלא, מנופפת בדגל האתיאיזם והחומרנות באומץ.

המוח האנושי, אם כן, אפשר היה לחשוב, סוף סוף עמד לגאול את עצמו מכל האובססיות האלוהיות. בכלל לא. השקר האלוהי שממנו האנושות ניזונה כבר אלף ושמונה מאות שנה (אם מדברים על הנצרות בלבד) הוכיח את עצמו פעם נוספת כחזק יותר מאמת אנושית. ללא יכולת לעשות יותר שימוש בשבט השחור, של העורבים המקודשים על ידי הכנסייה, של הקתולים או הכוהנים הפרוטסטנטים, כל אלו שהאמון בהם אבד, הוא  עשה שימוש בכוהנים חילונים, בשקרנים לבושי-קצרים ובסופיסטים. שבקרבם התפקידים העיקריים התגלגלו לשני גברים קטלניים, האחד הוא המוח הכוזב ביותר, האחר הרצון הרודני ביותר מבחינת התפיסה, מהמאה הקודמת – ז'אן ז'אק רוסו ו-רובספייר.

הראשון הוא הסוג המושלם של צרות ושפלות מפוקפקת, של התעלות ללא תכלית אחרת מלבד גופו, של נלהבות וצביעות קרות, סנטימנטליות ולא ניתנות לפיוס יחד, של שקר האידאליזם המודרני. הוא עשוי להיחשב היוצר האמיתי של הראקציה המודרנית. לכל מראית עין הסופר הדמוקרטי ביותר של המאה שמונה עשר, הוא טיפח בעצמו את העריצות חסרת הרחמים של המדינאי. הוא היה הנביא של המדינה הדוגמטית, כמו שרובספייר, תלמידו הראוי והנאמן, ניסה להיות הכוהן העליון שלה. לאחר ששמע את האמרה של וולטר, אם אלוהים לא היה קיים, יהיה צורך להמציא אותו, ז'אן ז'אק רוסו המציא את הישות העליונה, אלוהים מופשט וסטרילי של הדאיסטים. והיה זה בשם הישות העליונה, ושל הטוהר הצבוע בפיקודה של הישות העליונה הזו, כשרובספייר דן לגיליוטינה קודם את האברטיסטים ואז את גדול הדור של המהפכה, דנטון, שבעצמו התנקש ברפובליקה, ובכך הכין את הקרקע לניצחון המתבקש של הדיקטטורה של בונפרטה הראשון. לאחר הניצחון הגדול הזה, הראקציה האידאליסטית חיפשה ומצאה משרתים פחות קנאים, פחות קרובים באופן נורא לשיעור קומתה של הבורגנות בפועל. בצרפת, שאטובריאן, למרטין, ו – שאגיד את זה? למה לא? יש לומר הכל אם הוא אמת – ויקטור הוגו עצמו, הדמוקרט, הרפובליקאי, הכאילו-סוציאליסטי של היום! ואחריהם כל החבורה המלנכולית והסנטימנטלית של מוחות עניים חיוורים אשר, תחת הנהגתם של אדונים אלה, הקימה את בית הספר הרומנטי המודרני בגרמניה, כל השלגלים, הטיקים, הנובליסים, ה-ורנרים, השלינגים, ועוד רבים אחרים מלבדם, שאת שמותיהם אפילו לא ראוי להזכיר.

הספרות שנוצרה על ידי האסכולה הזו עצם השלטון של רוחות ושדים. היא לא יכולה לסבול את אור השמש; הדמדומים לבדם התירו להם לחיות. היא לא יכלה עוד לסבול את המגע הפראי של ההמונים. זו היתה הספרות של הנשמות הנכבדות הענוגות, העדינות, השואפות השמימה, וחיות על פני האדמה כאילו על אפן ועל חמתן. היה זה זוועה וביזיון לפוליטיקה ולשאלות העומדות לסדר היום; אבל כאשר בדרך מקרה זה הופנה אליהם, הם הראו את עצמם ראקציונרים במישרין, בחרו בצד הכנסייה נגד עזות המצח של בעלי המחשבה החופשית, של המלכים נגד העמים, ושל כל האריסטוקרטים נגד האספסוף הבזוי של הרחובות. בנוגע לכל השאר, כמו שאמרתי זה עתה, המאפיין הבולט של אסכולת הרומנטיקה היה אדישות כאילו-מוחלטת לפוליטיקה. בתוך העננים בהם חי אפשר לזהות שתי נקודות אמיתיות – ההתפתחות המהירה של החומרנות הבורגנית והתפרצות היוהרה האינדיבידואלית חסרת הרסן.

כדי להבין את הספרות הרומנטית הזו, את הסיבה לקיומה יש לחפש בשינוי אשר התרחש בקרב המעמד הבורגני מאז המהפכה של 1793. מהרנסנס והרפורמציה עד המהפכה, הבורגנות, אם לא בגרמניה, לפחות באיטליה, בצרפת, בשוויץ, באנגליה, בהולנד, היתה גיבורת ונציגת הגאוניות המהפכנית של ההיסטוריה. מחיקה צצו רוב החושבים החופשיים של המאה החמש עשרה, הרפורמים הדתיים של שתי המאות הבאות, והשליחים של שחרור אנושי, כולל אלה של גרמניה הפעם, של המאה שעברה. זו לבד, נתמכת באופן טבעי על ידי הזרוע החזקה של העם, אשר היה לה האמון בה, עשתה את המהפכה של 1789 ו 93 '. היא הכריזה על נפילתו של המלוכה ושל הכנסייה, אחוות העמים, זכויות האדם והאזרח. אלה הם תארי הכבוד שלה; הם בני אלמוות!

עד מהרה זה נסדק. חלק ניכר של רוכשי נכס לאומי התעשרו, והתמיכה בעצמם לא נעשתה יותר על גב הפרולטריון של הערים, אלא על החלק העיקרי של איכרי צרפת, אלו גם הפכו לבעלי אדמות, לא נותר להם דבר לשאוף אליו אלא לשלום, ארגון-מחדש של הסדר הציבורי, ויסוד של ממשלה חזקה וסדירה. לכן קידמו בברכה את הדיקטטורה של בונפרטה הראשונה, ולמרות היותם וולטריאנים תמיד, לא ראו במורת רוח את החוזה עם האפיפיור ואת הקמתה המחודשת של הכנסייה הרשמית בצרפת: "הדת היא כל כך נחוצה לעם!" כלומר, שבע בעצמו, חלק זה של הבורגנות החל לראות אז שזה חיוני להמשך קיומו של המצב שלהם ולשימור האחוזות שזה עתה רכשו, לפייס את הרעב הלא מסופק של העם על ידי הבטחות של מן שמימי. אז השאטובריאן החל להטיף. (*הערה 9, סוף עמוד 40)

נפוליאון נפל והמלוכה הלגיטימית הושבה על כנה בצרפת, ואיתה כוחם של הכנסייה ושל האצילים, אשר הושבה להם, אם לא כולה, לפחות חלק ניכר מההשפעה הקודמת שלהם. ראקציה זו זרקה את הבורגנות בחזרה לתוך המהפכה, ועם הרוח המהפכנית גם זו של הספקנות התעוררה בה מחדש. היא דחקה את שאטובריאן לצד והחלה לקרוא את וולטר שוב; אבל היא לא הלכה כל כך רחוק כמו דידרו: העצבים החלשים שלה לא יכלו לעמוד בהזנה כל כך חזקה. וולטר, אדרבא, בעת ובעונה אחת חופשי דעת וכן דאיסט, התאים לה היטב. ברנגר ופאול לואי קורייה הביעו את  המגמה החדשה הזאת באופן מושלם. "אלוהי האנשים הטובים" והאידאל של המלך הבורגני, ליברלי ודמוקרטי יחד, משורטט ברקע המלכותי ומאז ואילך ברקע הלא מזיק של הניצחונות הענק של האימפריה שהיו באותה תקופה המזון הרוחני היומי של הבורגנות של צרפת.

למרטין, כדי להיות בטוח, נרגש על ידי רצון ריקני וצר עין עד גיחוך, להעלות את ביירון הנהדר לגובה פואטי, החל את מזמוריו ההזויים בקרירות לכבוד האל של האצילים ושל המלוכה הלגיטימית. אבל השירים שלו הדהדו רק בטרקלינים אריסטוקרטים. הבורגנות לא שמעה אותם. ברנגר היה המשורר שלה וקורייה היה הכותב הפוליטי שלה.

מהפכת יולי הביא להעלאת הטעמים שלה. אנו יודעים כי כל בורגני בצרפת נושא בתוכו את הדוגמה הבלתי מתכלה של הג'נטלמן הבורגני, דוגמה אשר אף פעם לא כושלת בלהופיע מיד כשהעני שהתעשר רוכש מעט עושר ועוצמה. בשנת 1830 הבורגנות העשירה החליפה בהחלט את האצולה הישנה במושבי הכוח. היא נטתה באופן טבעי לכונן אריסטוקרטיה חדשה. אריסטוקרטיה של הון קודם כל, אבל גם אצולה של בינה, של נימוסים טובים ורגשות עדינים. זה התחיל להרגיש דתי.

זה לא היה בפשטות חיקוי של מכסים אריסטוקרטים מצדה. זה היה גם הכרח של המעמד שלה. הפרולטריון סיפק לו שירות אחרון שמסייע לו שוב להפיל את האצולה. לבורגנות עכשיו לא היה עוד צורך בשיתוף הפעולה איתו, על כן הוא חש עצמו ישוב בהחלטיות בצל של כס יולי, והברית עם העם, חסרת תועלת מכאן והלאה, התחילה להיות לא נוחה. היה צורך להשיב אותה למקומה, מה שבאופן טבעי לא יכול היה להיעשות מבלי לעורר תרעומת רבה בקרב ההמונים. היה צורך לרסן את הזעם הזה. בשם מה? בשם האינטרס הבורגני גלוי באופן בוטה? זה היה יכול להיות יותר ציני מדי. ככל שאינטרס חסר-צדק ולא אנושי, כך גדל הצורך שלו בסנקציה. עכשיו, איפה אפשר למצוא את זה אם לא בדת, המגנה הטובה של כל השבעים והמנחמת השימושית של הרעב? ויותר מתמיד הבורגנות חוגגת-הניצחון ראתה שהדת היתה הכרחית לעם.

לאחר שכבר זכתה בכל התארים לתפארת באופוזיציה הדתית, הפילוסופית והפוליטית, כאות מחאה והפיכה, היא הפכה סוף הסוף למעמד השליט, ובכך גם למגנה והשומרת של המדינה, ומכאן ואילך למוסד הקבוע של הסמכות הבלעדית של אותו המעמד. המדינה היא כוח, ובשל זאת, קודם כוח, היא הזכות לכוח, הטיעון המנצח הוא זה של הרובה. אבל האדם כה מורכב להפליא כי טענה זו, הרהוטה לגמרי כפי שהיא עשויה להיראות, היא לא מספיקה בטווח הארוך. סנקציות מוסריות כאלה או אחרות הכרחיות כדי לאכוף את הכבוד שלה. יתר על כן, סנקציה זו חייבת להיות בעת ובעונה אחת כל כך פשוט וכל כך רגילה עד שזו עשויה לשכנע את ההמונים,  אשר, לאחר שהונמכו על ידי הכוח של המדינה, חייבים גם להיות מונעים להכיר בזכותה המוסרית.

יש רק שתי דרכים לשכנע את ההמונים בטוב של כל מוסד חברתי שלא יהיה. הראשונה, היחידה האמיתית, אבל גם הקשה ביותר לאימוץ – כי היא מרמזת על ביטול המדינה, או, במילים אחרות, ביטול הניצול הפוליטי המאורגן של הרוב על ידי כל מיעוט כלשהו – תהיה הסיפוק הישיר והגמור של הצרכים והשאיפות של העם, מה שיהיה שווה ערך לפירוק המוחלט של הקיום המדיני והכלכלי של המעמד הבורגני, או, שוב, ביטול המדינה. אמצעי מועיל להמונים, אבל לא לאינטרסים של הבורגנות.

הדרך היחידה, מנגד, להזיק רק לעם, יקרת ערך בישועתה את זכויות היתר הבורגניות, היא לא אחר מאשר הדת. היא התעתוע הנצחי; זה שמוביל את ההמונים בחיפוש אחר אוצרות אלוהיים, בעוד שהמעמד השליט, הרבה יותר שמור, מורכב מהתחלקות של כל חבריו – באופן מאוד לא שווה, יתר על כן ותמיד נותנים יותר לאשר מחזיקים ביותר – סחורה עלובה של האדמה וביזה שנלקחה אנשים, כולל החירות הפוליטית והחברתית שלהם.

אין, לא יכולה להיות, מדינה ללא דת. קחו את המדינות החופשיות ביותר בעולם – ארצות הברית של אמריקה או הקונפדרציה השווייצרית, למשל – וראו איזה חלק משמעותי משוחק בכל השיחות הרשמיות על ידי השגחה עליונה, הסנקציה העליונה הזו מכל המדינות. אבל בכל פעם שמנהיג של מדינה מדבר על אלוהים, יהיה הוא וילהעלם הראשון, הקיסר הקנוטו-גרמאני, או גרנט, נשיא הרפובליקה הגדולה, היו בטוחים שהוא מתכונן לגזור שוב על צאן-עמו.

הבורגנות הליברלית והוולטריאנית הצרפתית, שמונעת על ידי מצב רוח לפוזיטיביזם (שלא לומר מטריאליזם) צר וברוטלי להפליא, הפכה למעמד השליט של המדינה באמצעות הניצחון של 1830, היתה צריכה לקבוע לעצמה דת רשמית. זה לא היה דבר קל. הבורגנות לא יכלה לחזור בפתאומיות תחת עול הנצרות הקתולית. בינה לבין הכנסייה של רומא היתה תהום של דם ושנאה, ולא משנה לכמה מעשי וחכם מישהו הופך, אף פעם לא ניתן לדכא תשוקה שפותחה על ידי ההיסטוריה. יתר על כן, המהפכה הצרפתית היתה יכולה לכסות את עצמה בלעג אם היתה חוזרת לכנסייה כדי לקחת חלק בטקסים האדוקים של הפולחן שלה, מצב הכרחי של המרה כנה וראויה לשבח. כמה ניסו את זה, זה נכון, אבל גבורתם תוגמלה על ידי שום תוצאה מלבד שערורייה עקרה. לבסוף, חזרה לקתוליות היתה בלתי אפשרית בשל הסתירה הבלתי פתירה המפרידה בין הפוליטיקה הקבועה של רומא להתפתחות של האינטרסים הכלכליים והפוליטיים של מעמד הבורגנות.

מבחינה זו פרוטסטנטיות מספקת הרבה יותר יתרונות. זו היא הדת הבורגנית למהדרין. היא מספקת את המידה המדויקת של החופש שהבורגנות צריכה, ומוצאת דרך לפשר בין שאיפות שמימיות לבין ההתחשבות שהתנאים הארציים דורשים. בהתחשב בכך, דווקא בארצות הפרוטסטנטיות המסחר והתעשייה פותחו. אבל היה זה בלתי אפשרי עבור הבורגנות הצרפתית להפוך לפרוטסטנטית. כדי לעבור מדת אחת לאחרת – אלא אם זה ייעשה בכוונה, כמו לעתים במקרה של יהודי רוסיה ופולין, שהוטבלו שלוש או ארבע פעמים על מנת לקבל בכל פעם את התגמול המותר להם – כדי להמיר דת ברצינות , הכרחי שתהיה מעט אמונה. עכשיו, בלב הפוזיטיבי בבלעדיות של הבורגני הצרפתי אין מקום לאמונה. הוא דוגל באדישות העמוקה ביותר לכל השאלות אשר לא נוגעות קודם כל בכיסו, ולאחר מכן בשחצנות החברתית שלו. הוא אדיש לפרוטסטנטיות בדיוק כמו לקתוליות. מצד השני, הבורגני הצרפתי לא יכול לעבור לפרוטסטנטיות מבלי לשים עצמו בקונפליקט עם השגרה הקתולית של רוב העם הצרפתי, מה שהיה יכול להיות חוסר אחריות גדולה מצד המעמד המתיימר לשלוט באומה.

עדיין נותרה דרך אחת – לחזור לדת ההומניטרית ומהפכנית של המאה השמונה-עשרה. אבל זה היה מוביל רחוק מדי. אז הבורגנות נאלצה, על מנת לתת תוקף למדינה החדשה שלה, ליצור דת חדשה אשר עשויה להיות מוצהרת באומץ, בלי יותר מדי לעג ושערוריות, על ידי המעמד הבורגני כולו.

כך נולד הדאיזם הדוגמטי.

אחרים סיפרו, הרבה יותר טוב ממה שאני יכולתי לספר, את סיפור התולדה והפיתוח של האסכולה הזאת, אשר הייתה כל כך החלטית – אפשר גם להוסיף – קטלנית בהשפעתה על החינוך הפוליטי, הרוחני, והמוסרי של הנוער הבורגני של צרפת. היא מתוארכת מבנימין קונסטנט ומאדאם דה סטאל; המייסד האמיתי שלה היה רויאר-קולארד; השליחים שלה, גיזו, קuזה, וויאמין, ועוד רבים אחרים. מושאו המושבע-באומץ היה הפיוס של מהפכה עם ראקציה, או, אם להשתמש בשפה של האסכולה, של עיקרון החירות עם עיקרון הסמכות, ובאופן טבעי לטובתו של זה האחרון.

פיוס זה סימל: בפוליטיקה, נטילת החירות העממית למען השררה הבורגנית, המיוצגת על ידי המדינה המלוכנית והחוקתית; בפילוסופיה, ההכנעה המכוונת של תבונה חופשית לעקרונות הנצחיים של אמונה.כאן אני אתעסק רק בזה בהיבט הפילוסופי.

אנו יודעים כי הפילוסופיה הזו שוכללה במיוחד על ידי ויקטור קוזה, אביו של האקלקטיות הצרפתית. דברן שטחי ומחמיר, לא מסוגל לשום תפיסה מקורית, של כל מושג שזר לו, אבל חזק מאוד על שבשגרה, מה שהוא מבלבל עם היגיון בריא, הפילוסוף המהולל הזה הכין באופן מלומד, לשימושם של בני הנוער השקדנים של צרפת, מנה מטפיזית משלו בהופכו את השימוש בה, מה שדן מספר דורות בזה אחר זה לקלקול מוחין, לחובה מעוגנת בחוק בכל בתי הספר במדינה תחת האוניברסיטה. דמיינו רוטב חומץ פילוסופי של המערכות שיש אליהן הכי הרבה התנגדות, שילוב של אבות הכנסייה, פילוסופים למדנים, דקרט ופסקל, קאנט ופסיכולוגים סקוטים; כול זה מבנה על שנבנה על הרעיונות של אפלטון, ומכוסה בשכבה של הגליניות, בתוספת בורות ושנאה של המדע הטבעי. כל זה מוכיח את הקיום של אלוהים, כמו שזה מוכיח ששתיים ועוד שתיים שווה חמש. .

הערות:

הערה 1 בעמוד 8: [5] אני קורא לה "מרושעת" כי, כפי שאני מאמין שהוכחתי בנספח, תעלומה זו היתה ועדיין ממשיכה להיות הקידוש של כל הזוועות אשר בוצעו ומבוצעות בעולם; אני קורא לה ייחודית, כי כל האבסורדים התאולוגיים והמטאפיזיים האחרים אשר מבזים המוח האנושי הם אך התוצאות מחויבות המציאות שלה.

הערה 2 בעמוד 9: אדון מיל הוא אולי היחיד שהאידאליזם שלו ראוי לספק רציני, וזה בעקבות שתי סיבות: הראשונה היא שגם אם לא תלמיד מובהק של הפילוסוף הפוזיטיביסטי אוגוסט קונט, הוא היה מעריץ מושבע שלו, פילוסוף שלמרות כל שאינו מוצלח בו, היה בהחלט אתאיסט; השנייה היא שאדון מיל היה אנגלי, ובאנגליה להכריז על עצמך כאתאיסט הוא "גזר דין מוות", אפילו בזמן מודרני זה.

[13] (הערת המתרגם: יש לזכור כי הכתוב נכתב ב1882)

הערה 3 בעמוד 19: בלונדון פעם שמעתי את M. Louis Blanc מביע כמעט את אותו הרעיון. "הצורה הטובה ביותר של ממשלה," אמר לי, "תהיה זה אשר תמיד לאנשי גאוניות מוסרית (men of virtuous genius) לשליטה בעניינים."

הערה 4 בעמוד 19: יום אחד שאלתי את מאציני אילו אמצעים יינקטו לשחרור העם, מאחר והרפובליקה היחידתית חוגת הניצחון שלו בוססה בהחלט. "האמצעי הראשון," הוא ענה "יהיה ייסוד בתי ספר לעם." "ומה ילומד בבתי הספר האלה?" "החובות של האדם – הקרבה ומסירות" אבל איפה תמצא מספר מספיק של פרופסורים כדי ללמד את הדברים האלה, אשר לאף אחד אין את הזכות או היכולת ללמד, אלא אם כן הוא מטיף על ידי דוגמה? האם לא מוגבל ביותר מספר האנשים שמוצאים הנאה עילאית בהקרבה ובהתמסרות? אלה המקריבים את עצמם לשירותו של רעיון כביר מצייתים לתשוקה נשגבת, וסיפוק התשוקה האישית הזאת, אשר מחוץ לה החיים עצמם מאבדים כל ערך בעיניהם, הם בדרך כלל חושבים על משהו אחר מאשר הבניית פעולתם לתוך דוקטרינה, בעוד אלה המלמדים דוקטרינות בדרך כלל שוכחים לתרגם אותה למעשים, מהסיבה הפשוטה כי הדוקטרינות הורגות את החיים, את הספונטניות החיה, של פעולה. אנשים כמו מאציני, שאצלם דוקטרינה ופעולה מאוחדים בצורה מעוררת הערצה, הם מקרים נדירים ויוצאים מן הכלל. בנצרות גם היו אנשים גדולים, אנשים קדושים, שבאמת תרגלו, או לפחות, ניסו בלהט לתרגל את כל מה שהטיפו, שלבם השופע אהבה, היה מלא בוז לתענוגות ולטובין העולם הזה. אבל הרוב העצום של הכמרים הקתולים והפרוטסטנטים אשר במקצועם, הטיפו ועדיין מטיפים דוקטרינות של צניעות, התנזרות, וויתור מפריך את תורתו בדוגמתו האישית. לא סתם, אלא בגלל ניסיון כמה מאות שנים, כי בקרב אנשים מכל המדינות ביטויים אלה הפכו אחר-מילים: מופקר ככומר; זללן ככומר; רעבתן ככומר; חמדן, אנוכי, רודף-בצע ככומר. אם כן, בוסס כי הפרופסורים של המידות הנוצריות, שנחנכו על ידי הכנסייה, הכמרים, ברוב העצום של מקרים, נהגו בדיוק ההפך ממה שהם מטיפים לו. הרוב הזה, האוניברסליות של עובדה זו, מראה כי את האשמה אין לייחס להם כפרטים, אלא למעמד החברתי, בלתי אפשרי ובעל סתירות כשלעצמו, שבו הפרטים האלה ממוקמים. בעמדת הכומר הנוצרי כרוכה סתירה כפולה. בראש ובראשונה, בין הדוקטרינה של התנזרות וויתור לבין הנטיות הפוזיטיביות והצרכים של הטבע האנושי – נטיות וצרכים אשר, במקרים בודדים מסוימים, תמיד מאוד נדירים, יכולים בהחלט להימנע מלהתגלות, מודחקים, ואף מושמדים לגמרי על ידי ההשפעה המתמדת של תשוקה אינטלקטואלית ומוסרית חזקה; אשר ברגעים מסוימים של התעלות קולקטיבית, עשויים להישכח ולהיזנח במשך זמן מה על ידי מסה גדולה של אנשים בבת אחת; אבל הם כל כך גלומים ביסוד הטבע שלנו עד שבמוקדם או במאוחר הם תמיד יקחו שוב את זכויותיהם: כך, שכאשר הם לא מסופקים באופן רגיל ונורמלי, הם תמיד מוחלפים לבסוף על ידי סיפוק מזיק ומפלצתי. זהו חוק טבעי ולכן קטלני ובלתי נמנע, תחת הפעילות ההרסנית שבהכרח תפיל את כל הכמרים הנוצרים ובמיוחד את אלה של הכנסייה הקתולית הרומית. הוא לא יכול לחול על הפרופסורים, כלומר על כמרי הכנסייה המודרנית, אלא אם כן הם גם מחויבים להטיף התנזרות וויתור נוצרי. אבל יש עוד סתירה משותפת אצל כוהני שני הפלגים. סתירה הזו צומחת מתוך עצם התואר והמעמד של השליט. שליט שפוקד, מדכא, ומנצל הוא דמות לגמרי הגיונית ודי טבעית. אבל שליט שמקריב את עצמו לכפופים לו בזכות האלוהית או האנושית שיש לו הוא יצור בעל-סתירות די בלתי-אפשרי. זוהי עצם גיזרת-הגוף של הצביעות, מגולמת כה טוב בדמותו של האפיפיור, אשר, תוך שהוא קורא לעצמו המשרת הנחות ביותר מעבדי אלוהים – לאות מי, שבעקבות הדוגמה של ישו, הוא אפילו שוטף פעם בשנה רגליהם של שנים-עשר קבצנים רומים – מכריז על עצמו באותה הנשימה כומר השעה של אלוהים, אדון מוחלט ו-וודאי של העולם. האם אני צריך להזכיר כי כמרי כל הכנסיות, הרחק מלהקריב את עצמם לעדר-ההמון ומלטפל בו נאמנה, תמיד הקריבו אותו, ניצלו אותו, ושמרו אותם במצב של עדר, חלקית כדי לספק יצרים אישיים שלהם וחלקית כדי לשרת את יכולת-הכל של הכנסייה? תנאים דומים, סיבות דומות, תמיד יוצרות השפעות דומות. זה יהיה, אם כן, זהה עם הפרופסורים של בית-הספר המודרני הטבול השראה אלוהית ומורשה על ידי המדינה. הם בהכרח יהפכו, אחדים בלי לדעת זאת, אחרים מתוך ידיעה מלאה של הגורם, מורי תורת ההקרבה הפופולרית לכוחה של המדינה לתועלת המעמדות המיוחסים. האם אנחנו חייבים, אם כן, להוקיע מהחברה כל הוראה ולבטל את כל בתי הספר? רחוק מזה! הוראה חייבת להתפרס בקרב ההמונים ללא קימוץ, כאשר היא משנה את כל הכנסיות, כל המקדשים הללו המוקדשים לתפארת אלוהים ולעבדות האנשים, לכל כך הרבה בתי-ספר של שחרור אנושי. אבל, תחילה, תנו לנו להבין אחד את השני; בתי ספר, במובן יאות, בחברה נורמלית המושתתת על שוויון ועל כבוד האדם וחירותו, יהיו קיים רק לילדים ולא למבוגרים: ובכדי שהם יוכלו להפוך לבתי-ספר של שחרור ולא של שיעבוד,יהיה הכרחי לחסל, קודם כל, את הבדיה הזו על אלוהים, המְשַׁעבֵּד הנצחית והמוחלט. החינוך הכולל של הילדים וההוראה שלהם חייבים להיות מושתתים על ההתפתחות המדעית של ההיגיון, לא על זו של האמונה; על התפתחות של כבוד ועצמאות אישיים, ולא על זו של אדיקות וצייתנות; על פולחן של אמת וצדק בכל מחיר, ומעל לכל על כבוד לאנושות, אשר חייבת להחליף תמיד ובכל מקום את פולחן האלוהות. עיקרון הסמכות, בחינוך ילדים, מהווה את נקודת המוצא הטבעית; הוא לגיטימי, הכרחי, כאשר הוא מופעל על ילדים בגיל הרך, שהאינטליגנציה שלהם לא התפתחה באופן מובהק עדיין. אבל כמו ההתפתחות של כל דבר, וכתוצאה מכך של חינוך, משמעה השלילה ההדרגתית של נקודת המוצא, עיקרון זה [עקרון הסמכות] חייב להצטמצם במהירות בה החינוך וההוראה מתקדמים, ולתת מקום לחירות מתגברת. כל חינוך הגיוני בבסיסו אינו אלא ההקרבה המתקדמת הזו של סמכות לטובת חירות, היעד הסופי של חינוך הוא בהכרח ההיווצרות של בני-חורין מלאים כבוד ואהבה לחופש הזולת. לכן היום הראשון של חיי התלמידים, אם בית הספר מקבל תינוקות שבקושי מסוגלים עדיין לגמגם כמה מילים, צריך להיות יום של הסמכות הגדולה ביותר ושל היעדר כמעט מוחלט של חירות; אבל היום האחרון שלו צריך להיות היום  של החירות הגדולה ביותר והביטול המוחלט של כל שריד חייתי או אלוהי של סמכות. עיקרון הסמכות, המופעל על אנשים אשר הגיעו לגיל הבגרות שלהם או עברו אותו, הופך למפלצתיות, קיפוח מחפיר של אנושות, מקור לעבדות ולשחיתות אינטלקטואלית ומוסרית. למרבה הצער, ממשלות אבהיות עזבו את ההמונים להתפלש בבורות עמוקה כל כך, שיהיה צורך להקים בתי ספר לא רק עבור ילדי האנשים, אבל עבור האנשים עצמם. מבתי-הספר האלה יהיו מוסרים לחלוטין אף הבקשות או הביטויים הקטנים ביותר של עיקרון הסמכות. הם יחדלו להיות בתי-ספר; הם יהיו אקדמיות עממיות, שבהן לא יהיו חניכים ולא יהיו רבנים, שאליהן האנשים יבואו בחופשיות כדי לקבל, אם הם צריכים, הדרכה ללא תשלום, שבהן, עתירים בניסיון עצמם, הם ילמדו בתורם דברים רבים את הפרופסורים אשר ינגישו להם ידע שחסר להם. זוהי, אם כן, תהיה הוראה הדדית, מעשה של אחווה רוחנית בין הנוער המשכיל והעם. בית-הספר האמיתי של העם ושל כל האנשים המבוגרים הוא החיים. הרשות הכבירה והכל-יכולה היחידה, טבעית והגיוני באחת, היחידה שאנו עשויים לכבד, תהיה זו של הרוח הקולקטיבית והקהילתית של חברה המושתתת על שוויון וסולידריות ועל הכבוד האנושי ההדדי של כל חבריה. כן. זו היא סמכות שהיא כלל לא אלוהית, אנושית לגמרי, אלא כזו שנשתחווה לפניה ברצון, בטוחים, שתהיה רחוקה מלשעבד אנשים, שתשחרר אותם. היא תהיה עוצמתית פי אלף מונים, ללא ספק בכך, מכל האלוהיות שלכם, מהרשויות התאולוגיות המטאפיזיות, הפוליטיות והשיפוטיות, שנוסדו על ידי הכנסייה ועל ידי המדינה, חזקה יותר מהחוקים הפליליים שלכם, הסוהרים שלכם, והתליינים שלכם. כוחו של רגש קולקטיבי או רוח קהילתית הוא אף כעת עניין רציני מאוד. האנשים המוכנים ביותר לביצוע פשעים לעתים רחוקות מעזים לזלזל בה, להכלים אותה בגלוי. הם יחפשו להערים עליה, אבל ידאגו לא להיות גסי-רוח אליה אלא אם כן הם מרגישים תמיכה ממיעוט בגודל כזה או אחר. ואולם אף אדם, לא משנה חזק הוא תופס שהוא, לעולם לא יחזיק בכוח לשאת את הבוז כבפה-אחד של החברה; אף אחד לא יכול לחיות בלי לחוש מקובל ומאושר ומוערך לפחות על ידי חלק מסוים של החברה. אדם צריך להיות מונע על ידי שכנוע עצום ומאוד כנה כדי לאזור אומץ לדבר ולפעול נגד דעת הכל, ולאדם אנוכי, מושחת, ופחדן לעולם לא יהיה אומץ כזה. שום דבר לא מוכיח בצורה ברורה יותר מאשר עובדה זו את הסולידריות הטבעית והבלתי נמנעת – חוק זה של חברותיות – אשר קושרת את כל האנשים יחד, כמו שכל אחד מאיתנו יכול לאמת באופן-יומי, גם על עצמו וגם על כל האנשים אשר מכיר. אבל, אם הכוח החברתי הזה קיים, למה הוא לא הספיק עד הלום כדי להטיף מוסר, לפוך אנשים להומניים? בפשטות כי עד כה הכוח הזה בעצמו לא נעשה הומני; הוא לא נעשה הומני בגלל שחיי החברה, אליהם הוא לא פעם הביטוי הנאמן, מבוססים, כפי שאנו מכירים, על פולחן של אלוהות לא על כבוד האנושות; על סמכות, לא על חירות; על זכות, לא על שוויון; על הניצול, לא על אחוות האנשים; על עוון ושקר, לא על צדק ואמת. כתוצאה מכך הפעולה האמיתית שלו, תמיד בסתירה לתיאוריות ההומניטריות שבהם הוא דוגל, תמיד  מפעילה השפעה איומה ומשחיתה. היא לא עוצרת חטאים ופשעים; היא יוצרת אותם. הסמכות שלו  לפיכך אלוהית, אנטי-הומנית; השפעתו מזיקה וזדונית. האם ברצונך להפוך את סמכותו ואת השפעתו למלאות חסד ואנושיות? תגיע למהפכה החברתית. הפוך את כל הצרכים לסולידריים באמת, ותגרום לאינטרסים החומריים והחברתיים של כל אחד להתאים לחובות האנושיות של כל אחד. ולשם כך יש רק אמצעי אחד: להשמיד את כל מוסדות חוסר-השוויון; לבסס את השוויון הכלכלי וחברתי של הכל, ועל בסיס זה תצמח החירות והמוסריות, האנושיות הסולידרית של הכל. אשוב לכך, לשאלה החשובה ביותר של הסוציאליזם.

הערה 5 בעמוד 31: מדע, בהופכו לנחלת כולם, יקשור עצמו במובן מסוים אל החיים המידיים וממשיים של כל אחד. זה יזכה בשימושיות וחן שאותן הוא מאבד בתוך גאווה, שאפתנות, וקפדנות דוגמטית. עם זאת, לא מאנשים כישרוניים, שמאורגנים טוב יותר עבור השערה מדעית מרוב חבריהם, להקדיש את עצמם באופן בלעדי לטיפוח המדעים, ולבצע שירותים גדולים לאנושות. רק, השאפתנות שלהם לא תהיה למען שום השפעה חברתית, למעט ההשפעה החברתית הטבעית המופעלת על הסביבה על ידי כל תבונה מעולה, ולמען שום גמול אחר מאשר העונג הגבוה אשר מוח אצילי תמיד מוצא בסיפוק של תשוקה אצילית.

הערה 6 בעמוד 33: יש להבחין באופן ברור בין ניסיון אוניברסלי, שעליו כל המדע מבוסס, לבין אמונה אוניברסלית, שעליה האידיאליסטים רוצים לבסס את אמונותיהם: הראשון הוא אימות ממשי של עובדות; השנייה היא רק השערה של עובדות אשר אף אחד לא ראה, ואשר כתוצאה מכך שונים מהניסיון של כולם.

הערה 7 עמוד 33: האידאליסטים, כל אלה המאמינים באי-החומריות ובחיי הנצח של הנפש האנושית, חייבים להיות נבוכים ביותר מההבדל במשכל הקיים בין גזעים, עמים, ויחידים. אלא אם כן נניח כי החלקיקים האלוהיים השונים הופצו באופן בלתי שווה, איך יש להסביר את ההבדל הזה? למרבה הצער יש מספר לא מבוטל של אנשים טיפשים גמורים, הדיוטות עד טמטום מוחי. האם יכול להיות שקיבלו בחלוקה חלקיק שהוא אלוהי וטיפשי בו זמנית? כדי לברוח מהמבוכה הזאת האידאליסטים חייבים בהכרח להניח שכל נשמות האדם שוות. אלא שבתי הסוהר שבהם הם מוצאים את עצמם מוגבלים בהכרח, גופות אדם, הם לא שווים, חלק מסוגלים יותר מאחרים לשרת כאיבר של האינטלקטואליות הטהורה של נשמה. לפי זה. לאחד יכולים להיות איברים מצוינים באמתחתו . לאחר יכולים להיות איברים מאוד מגושמים. אבל אלה הבחנות אשר אין בכוחו של האידאלים להשתמש בלי ליפול לתוך אי-עקביות ולמטריאליזם הגס ביותר, מפני שבנוכחות אי-חומריות מוחלט של נשמה כל ההבדלים הגופניים נעלמים, כל מה שגשמי, חומרי, בהכרח מתגלה כלא-חשוב, באופן שווה ומוחלט. התהום המפרידה את הנשמה מן הגוף, אי-חומריות מוחלטת מחומריות מוחלטת, היא אינסופית. כתוצאה מכך כל ההבדלים, אגב שאין להסבירם ושבלתי אפשריים מבחינה לוגית, שאולי קיימים בצד השני של התהום, בחומר, צריכים להיות בטלים וחסרי תוקף לנשמה, ואינם יכולים או צריכים לממש כל השפעה עליה. בקצרה, האי-החומרי המוחלט לא יכול להיות מוגבל, כלוא, ובטח שלא לבוא לידי ביטוי בכל רמה שהיא ובאופן כלשהו על ידי החומר המוחלט. מכל הדמיונות הגולמיים והמטריאליסטיים (בהשתמש במילה במובן שהאידאליסטים נתנו לו) שנוצרו עקב הבורות והטיפשות הפרימיטיביות של האנושות, זה שנשמה לא-חומרית כלואה בתוך גוף חומרי הוא בהחלט המסורבל והמְטוּפָּשׁ ביותר. ושום דבר לא מעיד בצורה מוצלחת יותר על יכולת-הכל שהפעילו דעות קדומות עתיקות, אפילו על המוחות הטובים ביותר, מאשר התמונה המצערת של אנשים הניחנים אינטליגנציה נעלה, עדיין מדברים על זה בימינו.

הערה 8 עמוד 38: אני מודע היטב כי במערכות התאולוגיות והמטאפיזיות של המזרח, ובמיוחד אלה של הודו, כולל הבודהיזם, אנו מוצאים את העיקרון של השמדת העולם האמיתי לטובת האידאל של הפשטה מוחלטת. אבל אין בו האופי המוסף של השלילה הרצונית הומכוונת שמאפיינת את הנצרות; כאשר מערכות אלו נוצרו. עולם המחשבה האנושית על רצון וחירות, לא הגיעה לשלב הזה של התפתחות אשר נראתה לאחר מכן בתרבות היוונית והרומית.

הערה 9 עמוד 40,41: נראה לי מועיל להעלות הנקודה זו אנקדוטה – אחת, אגב, ידועה ואותנטית לגמרי – אשר שופכת אור מאוד ברור על הערך האישי של האמונות הקתוליות הממוחזרות ועל הכנות הדתית של התקופה ההיא. שאטובריאן הגיש למוציא-לאור יצירה שתוקפת אמונה. המוציא-לאור בקש את תשומת לבו לעובדה שהאתאיזם יצא מהאופנה, שלציבור הקוראים כבר לא אכפת ממנו, וכי הביקוש, להפך, היה לעבודות דתיות. שאטובריאן נסוג, אך כמה חודשים לאחר מכן חזר עם עילוי הנצרות שלו.

[2] הערת המתרגמים: שמות של שליטים מתקופת חייו של באקונין. הכוונה לנפוליאון השלישי,  וילהעלם הראשון, פרדיננד מאוסטריה ואלכסנדר מרוסיה.

[3] הערת המתרגמים: רוצח סדרתי מצרפת, אשר נולד ב1848 והוצא להורג ב19 לינואר 1870.

[4] הערת המתרגמים: מונח לטיני מתחום האלכימיה אשר המשמעות המילולית שלו היא "ראש מת" או שמא "שאריות חסרות ערך".  סמלו הוא מעגל אשר במרכזו שלושה עיגולים שחורים.

[6] הערת המתרגמים: במיתולוגיה המצרית הספיניקס הוא יצור המשלב בין ראשו של פרעה לגוף של אריה. ממנה הוא נשאל אל המיתולוגיה היוונית, שם קיימת האמונה כי הוא הושם מלפני האל תבס לשאול את העוברים והשבים קושיות. אלו שלא ענו נכונה, נחנקו למוות על ידיו.

[7] הערת המתרגמים: סיזיפוס, מהמיתולוגיה היוונית, נידן כל יום לגלגל במלא הר אבן ענקית; בסיומו של היום, ממש לפני שהגיע לפסגה, כשל ואבנו ברחה ממנו במורד הגבעה, וכך שוב ביום למחרת.

[8] הערת המתרגמים: קווינטוס ספטימיוס פלורנס טרטוליאנוס היה תאולוג נוצרי חשוב ואחד מאבות הכנסייה. נולד ב160, מת ב220.

[9] הערת המתרגמיםזה הוא מונח מהתאולוגיה הנוצרית אשר נטבע על-ידי טרטוליאנוס ומשמעותו "אני מאמין מאחר וזה-הוא אבסורד".

[10] הערת המתרגמים: ראוי לשים לב כי הכתוב נכתב במאה ה-19. ניכר כי בימנו האמונה נפוצה יותר בקרב הפרולטריון מאשר בקרב הבורגנות.

[11] הערת המתרגמים: כימרה, אף היא יצור מהמיתולוגיה היוונית. ידוע בכך שכאשר נכרת ראשה, צומחים מגדמו שני ראשים חדשים.

[12] הערת המתרגמים: מונח לטיני שמשמעותו המילולית "אש מטופשת". משמש כדרך פיגורטיבית לדבר על אשליות.

[14] הערת המתרגמים: מאיטלקית: "קפיצה קטלנית"

[15] הערת המתרגמים: באקונין היה הוגה דגול, אך כאן אנו נתקלים בשטות גמורה. כל האנשים כולם נולדו לחופשיות, יהיו ממוצא איטלקי, גרמני, סלבי או מזרח-תיכוני. חירות, שוויון ואחווה ראויים לכל, ולא רק לאיטלקים.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

יצירת אתר אינטרנט בעזרת WordPress.com
להתחיל
%d בלוגרים אהבו את זה: